(A Kashrut for Dummies Handbook)
פרשיית המאכלות האסורות הנדונה בפרשתנו דומה לפרשייה המקבילה בספר ויקרא (פרשת שמיני) וההבדלים ביניהן אינם משמעותיים: שתיהן דנות בסימני הטהרה של הבהמות, וכוללות רשימה של חיות טמאות; הן גם כוללות רשימות של עופות טמאים, ואת סימני הדגים הטמאים; והן גם מתייחסות לשרץ העוף הטמא. פרשתנו מרחיבה במעט בענייני הבהמות הטהורות, ומקצרת בהרבה בעניין שרץ העוף.
לאור דמיון זה יש כמובן לשאול מה ראתה התורה לשוב ולחזור על פרשיית המאכלות האסורות לאחר שזו כבר פורטה היטב בפרשת שמיני. דומה שהתמקדות בהבדלים השונים בין הפרשיות לצורך הצדקת כפל הדברים אינה המפתח לפתרון הקושייה, שכן תמיד תשוב ותועלה השאלה מדוע מלכתחילה לא נכתבו כל הדברים כבר בפרשת שמיני, ואף יקשה מדוע היה צורך בחזרה על כל הדברים שלא התחדשו (ראה למשל בפירוש הרמב"ן על אתר).
אלא אם כן נכיר במהפך הגדול שמחוללת פרשתנו בענין אכילת הבשר. אם עד שנת הארבעים, אסר ה' לאכול בשר ללא הבאתו לקרבן, בקבעו כי "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' - דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו", הרי שבפרשתנו הותר הדבר, ורשאי האדם מישראל לאכול בשר גם ללא הבאתו לקרבן: "כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכל בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך, ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, הטמא והטהור יחדו יאכלנו.רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר".
כל זמן שאכילת בשר הותנתה בהבאת בעל החיים לקרבן לה' באוהל מועד – היוו הכוהנים גוף בקרה מסודר ומקצועי, שפיקח על כשרות בעלי החיים המובאים לקרבן. אמנם כבר מלכתחילה דיני הכשרות נועדו לכלל ישראל, אך בפועל, בכל הנוגע לבשר, היו הכוהנים אלו שפיקחו על הענין. ואולם, משהותרה אכילת הבשר ללא קשר לקרבן, נזקק האדם מישראל לדעת בעצמו את הכללים השונים הנוגעים לכשרות הבשר וליישמם ללא סיוע של "בעל מקצוע". זוהי הסיבה מדוע פרשתנו, לאחר שהיא מתירה את אכילת בשר התאווה, שבה וחוזרת על כללי הכשרות, שכן הפעם הדברים מיועדים לפיקוח עצמאי על ידי כלל העם.
לאור דברים אלו גם ברור מדוע קיים דמיון רב בין הפרשות, שכן מבחינת מהות הדברים – לא התחדש דבר. מצד שני, אך באותו הכיוון, יובהרו כעת היטב כמה הבדלים שבין הפרשיות: א. מובן כעת לגמרי מדוע הדיון בשרץ העוף קוצר בהרבה בפרשתנו, שכן לשרץ העוף כל רלבנטיות לענייני הקרבנות (ואגב כך נציין שפרשייתנו חוזרת על סימני הדגים באופן קצר בלבד, ורק לצורך הבאת תמונה שלמה). ב. מובן גם מדוע פרשת שמיני אינה מפרטת אילו בהמות וחיות מותר לאכול, אלא רק קובעת את סימני הטהרה, ומספקת דוגמאות לבהמות וחיות טמאות, ואילו פרשתנו כוללת גם פירוט של מה שמותר לאכול: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים, איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר". זאת, משום שלאור ההיתר החדש נזקק העם למדריך מעשי המורה איזה בשר של אילו חיות ובהמות מותר לאכול.
בעוד שהאמור בפרשת שמיני פוקח על ידי מקצוענים, הרי שכעת כלל העם מצטרף למעגל המפקחים. פרשתנו מספקת מדריך מעשי בענין זה.Sort of a Kashrut for Dummies handbook.
עדכוני מכס ורגולציה
