פרשתנו מקדישה מקום נרחב ביותר לענייני משטר, שלטון וסדריו, והיא דנה במוסדות הבאים - בית המשפט העליון, המלוכה, הכהונה, והנבואה. בדונה במוסדות אלו, משתמשת פרשתנו בביטויים החוזרים על עצמם (" מקרב אחיך", אשר יבחר ה' א-להיך בו", "בזדון" ועוד), ללמדנו כי מדובר בדיון מלוכד ושיטתי, המקיף את מוסדות השלטון וסדריו.הדברים הנידונים בפרשתנו בענין זה מחודשים, ברובם, לגמרי, ואין להם מקבילה בארבעת החומשים שקדמו לספר דברים.
לאור קיומו של דיון שיטתי ומחודש זה יש לשאול מדוע הוראות אלו ניתנו לעם רק בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים ולא קודם לכן?
תשובה אפשרית, שמיד נדחה אותה על הסף, היא שהדברים ניתנו לעם כעת דווקא לאור העובדה שאנו נמצאים כעת ערב הכניסה לארץ ישראל, וקיימת חשיבות להסדיר את ענייני השלטון לקראת הכניסה לחיים ממוסדים בארץ ישראל. ואולם אין לקבל תשובה זאת, על אף ההגיון הפנימי הנכון הטמון בה, משום שאם כך היו פני הדברים, הרי שהיה צריך לתת הוראות אלו כבר במסגרת הדינים שניתנו בספר שמות או בספר ויקרא, ערב מועד כניסתם המתוכננת של בני ישראל לארץ ישראל, בטרם חטאו בחטא המרגלים. הדיון בענייני חוק ומשפט המובא בפרשות משפטים, קדושים או בהר, היה בהחלט יכול לכלול קובץ חוקים הדן במבנה החוקתי של עם ישראל.
לפיכך, אין מנוס אלא להגיע למסקנה שדווקא המצב שאליו נקלעו בני ישראל לאחר תחילת מסעיהם במדבר, וביתר שאת – בסוף מסעיהם, הוא אשר עורר וגיבש את הצורך לארגן סדרי ממשל ומשפט מסודרים, כפי שמיד נסביר.
המבנה ההיררכי והחוקתי של עם ישראל במשך כל ארבעים השנה נשען, מצד אחד, על מנהיגותם של משה ואהרון בשילוב הנשיאים. בשלב מסוים (חטא קברות התאווה; במדבר יא) קראנו גם על שילובם של הזקנים בהנהגה, אך לא ראינו לכך המשך. כמו כן, משה עמד בראש המערכת המשפטית, כשתחתיו ראשי השבטים (שמות יח; דברים א). מדובר במבנה בעל היררכייה מסויימת, אך כולו נשען ונבנה על רקע כישוריו ויכולותיו הפנומנאליות הפרסונאליות של העומד בראשו – משה רבינו. השופט, הכהן, המלך, הנביא – כל אלו התקיימו אצל משה ובוצעו על ידו.
מבנה זה ספג חבטות רבות כבר בתחילת מסעיהם של בני ישראל במדבר, כפי שכתבנו על כך בדברינו לפרשות נשא – בהעלותך – שלח – קורח השנה: המאבק על מעמדם של הנשיאים עמד במוקדם של אירועי חנוכת המשכן והמזבח; אהרון ומרים חששו מקיומו של "סוס טרויאני" בהנהגה בדמותה של האשה הכושית שמשה לקח; קורח ועדתו תכננו מהפך; ובכלל, כוחו של משה תשש בהנהגת העם. אין לנו תיאור של התקופה הארוכה שבין השנה השניה לבין שנת הארבעים, אך אירועי שנת הארבעים – חטא מי מריבה, חוסר האונים של משה בענין חטא בעל פעור, קצפו של משה על פקודי החיל ועוד העידו על כך על כך שהמבנה הקיים, שנשען על משה רבינו, הגיע לסופו.
הנוק-אאוט הסופי שהושת על המבנה ההנהגתי והחוקתי הקיים היה כמובן אי כניסתם של משה ואהרון לארץ ישראל – דבר שהתרחש רק לאחר תחילת מסעיהם של בני ישראל במדבר סיני ולא קודם לכן. בהעדר אותו פנומן שהוטל עליו משא העם, הנהגתו ושפיטתו, כל המבנה נופל.
ערב מותו של המנהיג הדגול ובמסגרת פרידתו מהעם מגיע המועד לבנות בצורה מאורגנת ומסודרת את המבנה ההנהגתי והחוקתי של עם ישראל לדורות.
עדכוני מכס ורגולציה
