בראשיתה של פרשתנו אנו קוראים את פרשיית הביכורים: "והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה... ושמת בטנא.. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך... ובאת אל הכהן... ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' א-להיך, וענית ואמרת: ארמי אובד אבי ...ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה...ויבאנו אל המקום הזה... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'".
אין טובה מפרשיית הביכורים כדי להמחיש את המסע הרוחני הכביר שעבר עם ישראל מיציאת מצרים ועד הגעתו לערבות מואב – דרך שתחילתה בשיא גדול (מעמד הר סיני), התדרדרות עמוקה (חטא העגל וחטא המרגלים) ועליה הדרגתית ומתונה של הדור החדש עד הגיעו לפסגות חדשות, כפי שהרחבנו בדברינו לפרשות הקודמות.
אין טובה לכך מפרשיית הביכורים, שהרי כבר קראנו בספרים הקודמים ענייני הביכורים: בספר שמות (פרק כג) – "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-להיך", ובספר ויקרא (פרק כג, בענין שתי הלחם): "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שתים שני עשרונים, סולת תהיינה חמץ תאפינה, בכורים לה'... והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה'", ובספר במדבר: "וידבר ה' אל אהרון... ביכורי כל אשר בארצם אשר יבאו לה' – לך יהיה" (יח, יג). אלא שהביכורים של ספר דברים שונים מאד מהביכורים של הספרים הקודמים, ובזה נעוץ הענין.
תחילתם של הביכורים (כמתואר בספר שמות) - כמתנה של החקלאי מישראל הניתנת לה' בבית ה'. התורה הותירה את הביכורים כמתנה אינדיבידואלית של החקלאי הישראלי ולא קבעה סדרים מפורטים בענין – לא בענין אופן הבאת הביכורים, מועד ההבאה ועוד.
בספר ויקרא התמונה משתנית. הגם שספר ויקרא שומר גם הוא על הזיקה שבין הביכורים לארץ ישראל, הרי שהביכורים הופכים ממתנה אישית לקרבן "מקצועי" המוגש לה' באמצעות הכהן, במועד מיוחד - חג השבועות, עם סדרים ונהלים הדוקים וברורים המבוצעים על ידי הכהן. האדם האינדיבידואלי נדחק הצידה, ואת מקומו תפס הכהן. על שינוי מגמה זו עמדנו כבר בעבר, בדוננו על הרביזיה שעברו דיני הקרבנות ודיני אכילת הבשר בעקבות חטא העגל. הסברנו שחטא העגל הוביל לגישה שמרנית בנוגע לקרבנות, שאיפשרה אכילת בשר רק אם יוקרב כקרבן באוהל מועד, על כל הסדרים והדינים החלים על קרבן. אין אנו קוראים בספר ויקרא, וגם לא בספר במדבר, על הביכורים הוותיקים של ספר שמות, והמפגש עם ה' נעשה באמצעות "בעל מקצוע" – הכהן.
בספר דברים התמונה משתנית שוב. הביכורים נותרים אמנם בבית המקדש עם זיקה ברורה לכהן (בד בבד עם קרבנות הביכורים שנזכרו בספרי ויקרא ובמדבר), אלא שהם חוזרים ומקבלים את הצביון האישי שנלווה להם בעבר, והפעם באופן משודרג במיוחד. הביכורים בספר דברים התנתקו מחג השבועות וחדלו מלהיות קרבן בלבד, ובמקום זאת, שב ומתקיים המימד האישי ש החקלאי ישראלי הנושא בעצמו תפילת הודיה לה'. אלא שאין זו רק תפילת הודיה על הטוב האישי שלו, אלא תפילת הודיה בעל מימד היסטורי (זכרון שעבוד מצרים, יציאת מצרים וקבלת ארץ ישראל), מה עוד שמתווספת לכך סולידריות חברתית: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בשעריך".
כזאת לא ראינו בשום מקום בספרי שמות – ויקרא – במדבר. לא ראינו תפילה הנלווית לקרבן. לא ראינו תפילה של היחד. וגם לא ראינו תפילה בעלת תודעה לאומית – היסטורית.
דומה, שפרשת הביכורים לוקחת אותנו לפסגה החדשה של דור הנכנסים לארץ ישראל - אלו שנצרפו בכור ההליכה במדבר ארבעים שנה והפכו לעם. עבור אלו, מצד אחד, מהווה חטא העגל תמרור אזהרה, שבשלו אין הביכורים מובאים בסגנון חופשי ללא כל פיקוח. מנגד, דור זה, לאחר כל ההכשרה שעבר, בשל ומגובש בהרבה מדור יוצאי מצרים, וכל אחד ואחד מדור זה, המביא ביכורים, מסוגל להפנים את שייכותו הדתית והלאומית. בהתאם לכך, ובשל כך, נדרש כל אחד ואחד, לשאת תפילת הודיה על הדרך הארוכה שעבר עד שהגיע לארץ ישראל.
עדכוני מכס ורגולציה
