כשהנזיר משלים את ימי נזרו עליו להביא שלושה קרבנות - "כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים". מדוע שלשה קרבנות ומהו האיזון ביניהם?
באשר לעולה - התשובה הינה די פשוטה: עולה היא הקרבן הראשוני ביותר שמשמעותו הבסיסית היא יצירת קשר בין האדם לה'. נוח, למשל, בצאתו מן התיבה, וכאשר קול ה' לא נשמע אליו - העלה עולות לה' על מנת לייצר את החיבור המחודש עם ה'. במובן זה, הבאת קרבן עולה היא מרכיב בסיסי בכל "חבילת קרבנות" כזו או אחרת (ראו, להשוואה, את קרבן המצורע ואת קרבן הכהנים ביום כניסתם לתפקיד).
קרבן החטאת נועד לתכלית אחרת, והיא, כנראה, כפרה על הפסקת נזירותו של הנזיר. מלכתחילה קיבל על עצמו הנזיר להתקרב ולהתקדש לה', אלא שעשה זאת לתקופה מוגבלת, ועל קטיעת הנזירות מביא הנזיר קרבן. כפי שכתב הרמב"ן, ראוי היה לו לנזיר - הואיל וכבר קיבל על עצמו להיות נזיר - להמשיך זאת לתקופה ארוכה יותר או לצמיתות. קטיעת התהליך באמצע, אף אם הדבר תוכנן מראש (ואולי - בשל העובדה שהקטיעה תוכננה מראש), והחזרה לחיים רגילים ולתאוות העולם, הינה בלתי רצויה בנסיבות הענין, ועל כך מובא קרבן החטאת.
אם כך הם הדברים - מה לו לקרבן השלמים - שעניינו השכנת שלום בין האדם לה' ולענייננו? הלא הנזיר מיוזמתו פירק את הסדר הקדושה בינו לבין ה' (ועל כך, כאמור לעיל, הוא מביא חטאת), וחזר למדרגת חולין. קשה להבין כיצד אירוע זו, המייצג ירידה רוחנית, מצדיק הבאת קרבן שלמים.
לדעתנו, קרבן השלמים מייצג כאן את רעיון הפשרה שהוא הוא, לענייננו, השלום בין האדם לבין ה'. התורה מביעה כאן עמדה ברורה בגנות הסדרי "הכל או לא כלום" והיא מקדמת בהבנה ואהדה הסדרי פשרה - נזירות לתקופה קצובה - שאמנם אינם מביאים לתוצאה מקסימלית, אבל גם לא משאירים את האדם בנקודת המוצא ללא כל התקדמות. ה' נתן מקום ולגיטימציה למוסד הנזירות, ואילו היתה הנזירות אסורה - היתה ניתן על כך איסור. אלא שירדה תורה לסוף דעתו של אדם, ואילו רק נזירות טוטאלית, כזו שחלה על משך כל חיי האדם, היתה מתאפשרת, ספק רב אם היו אנשים בוחרים לקבל אותה על עצמם, וספק גדול לא פחות היה עולה באשר ליכולת האדם לעמוד בה. לפיכך הציעה התורה מצב פשרה - נזירות המוגבלת לתקופת זמן. במשך אותה התקופה מתעלה הנזיר לרמת קדושה ופרישות, ולאחר מכן חוזר האדם לחיי החולין. קרבנות החטאת והשלמים של הנזיר מייצגים את שני צדדיה של הפשרה: קרבן החטאת מביע הסתייגות מכך שתקופת הנזירות הסתיימה, ואילו קרבן השלמים מביע עידוד לנזיר על עמידתו בנזרו והשלמת תקופת הנזירות. במובן זה קרבן השלמים סוגר את התהליך ומחבר את הנזיר, באופן אוהד ומחבק, אל המציאות הארצית החדשה - ישנה.
האיזון, לדעתנו, נוטה אל צד החיוב. כפי שמתואר בפרשתנו, מגלח הנזיר את שער ראשו פתח אוהל מועד, ואת שער ראשו הוא נותן "על האש אשר תחת זבח השלמים". אמנם שיער הנזיר הוא קדוש ולפיכך לא ניתן יהיה לזרקו סתם כך לאשפה (חזקוני על אתר), אך מדוע יש לתת אותו דווקא על האש אשר תחת זבח השלמים? מדוע לא על האש אשר תחת קרבן החטאת של הנזיר או קרבנות התמיד או כל קרבן אחר? דברינו שלמעלה יסבירו היטב את הדבר: שיער הנזיר שגולח מייצג את חליפת מן העולם של נזירותו של הנזיר, ובשיוכו של השער שגולח אל השלמים (ולא אל החטאת) מובע המסר של החשיבות והאהדה שרוחש ה' לנזיר על עמידה ביעדי המשימה והשלמת הנזירות בהצלחה.
עדכוני מכס ורגולציה
