בסוף הפרשה אנו קוראים על דברי מרים ואהרון במשה בענין האשה הכושית: "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח. ויאמרו: הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר, וישמע ה'". המפרשים עסקו רבות בשאלה מה היתה טרונייתם של מרים ואהרון, אך פחות נדרשו לשאלה מדוע הענין התעורר עתה ולא קודם לכן. כפי שנראה, התשובות לשאלות אלו כרוכות זו בזו.
בדברינו נצעד בעקבות שיטתם של רש"י וראב"ע לפיה האשה הכושית היא ציפורה, אשר – כפי שיובהר להלן – עולה גם מפשוטו של מקרא. אכן, נצטרך להסביר מדוע היא נזכרת במקומנו בכינוי "אשה כושית" ולא בשמה ציפורה.
המפתח לפתרון השאלות הוא סיפור הפרידה של חותן משה מבני ישראל: "ויאמר משה לחובב בן רעואל המדייני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך". אמנם, התורה אינה מספרת מה היתה החלטתו של יתרו בסופו של דבר, אך יש להניח, לאור העובדה ששמו של יתרו אינו נזכר בתיאורי מסעות בני ישראל בהמשך, כי יתרו אכן חזר לארצו ולא המשיך לנסוע עם בני ישראל (ראו ראב"ע על י, לא). כאן היה שורש טרונייתם של מרים ואהרון: מרים ואהרון הוטרדו מאד מהעובדה שמשה, מנהיגם של בני ישראל, נותר נשוי לבתו של יתרו, בשעה שיתרו עצמו ניתק את גורלו מגורל עם ישראל.
מדוע להתנקותו של יתרו מבני ישראל היתה משמעות דרמטית כל כך מצידם של מרים ואהרון?
כזכור, המפגש הראשוני בין יתרו לבין משה, עת משה ברח ממצרים ומצא מקלט במדין, הוליד מחויבות מצידו של משה כלפי מארחו: "ויואל (=וישבע) משה לשבת את האיש". יתכן וכבר אז נכרתה ביניהם ברית, שבאה לידי ביטוי באכילת הלחם המשותפת ("קראן לו ויאכל לחם" אמר יתרו לבנותיו), בדומה לאכילת הלחם בין יעקב לאחי לבן, וכמובן שבאה לידי ביטוי בנישואין עם ציפורה.
ואולם, ברית זו לא החזיקה מעמד, שכן, כאמור, משה וציפורה נפרדו לפני ההגעה למצרים, ומשפחתו נשארה מאחור, במקום הבטוח במדין. אכן, שהשם שמשה נתן לבנו הבכור מעיד כאלף עדים על הניתוק בין משה לבין מדין, שהרי משה קראו לבנו " גֵּרְשׁם - כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (הארץ הנכריה היא מדין !)
בין לבין, משה פועל בשליחות ה' במצרים ומוציא את בני ישראל ממצרים. יתרו מביט מרחוק על מה שקורה במצרים ומשתומם: מיהו אותו עם עברים שמצליח להתקומם אל מול העם המצרי? כשהעברים מכים בחרב את עמלק חרד יתרו. הקינים, שיתרו נמנה עליהם, חיו בשכנות סמוכה לעמלקים, היה ליתרו יסוד סביר לחשוד שמא יבוא אותו עם מופלא ויכרית את כל עמלק לרבות היושבים עמו והמחוברים אליו, או במלים חדות יותר – שמא הכורת יעלה גם על יתרו ועל עמו.
כשנודע הדבר ליתרו הוא החליט יתרו לחדש את הברית עם משה. הוא לקח את צפורה אשתו של משה ואת שני בניו והוא מגיע אל משה - "אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים". לא בכדי הדבר נעשה במדבר, בהר ה-אלהים: ביטוי זה מופיע במקרא תמיד בהקשר של מדבר וכמקום מחוץ לתחום טריטוריאלי של עם כלשהו, והוא מקום מתאים ביותר לכריתת ברית.יוזמתו של יתרו נשאה פרי והברית נכרתה: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לא-להים, ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני הא-להים". חדי האוזן יזכרו כעת באותה אכילת לחם של משה עם חותנו בתחילת הדרך. המעגל נסגר.
הברית הצליחה מעל המשוער. יתרו הציל את עמו, ונוצר קשר טוב ןוממשי בין משה לבין יתרו, ולפיכך מפציר משה בחותנו להתלוות לעם ישראל: "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם; לכה איתנו והיטבנו לך".ואולם, באוזנו של יתרו הדברים נשמעים באופן אחר, והוא מודיע, באופן די בוטה, על ניתוק הקשר: "לא אלך. כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך". יתכן ויתרו רצה לשמור, ולו למראית עין, על ניטרליות, וניסה להימנע מלהצטייר כמקורב לעם ישראל, מתוך חשש שהעמלקים ויושבי ארץ הנגב יראו בו משתף פעולה ויפגעו במשפחתו. אפשר ודבריו של משה "לכה אתנו והטבנו לך" שכוונו, אליבא דרמב"ן וחזקוני, למתן חלק מהשלל, עשו את בשרו של יתרו חידודין חידודין, בהבינו כי בני ישראל עתידים להילחם מלחמה של ממש במכריו וידידיו מהעבר. כך או כך, יתרו פעל באופן נחרץ וניתק מגע.
התורה אינה מספרת לנו על תגובה כזו או אחרת של משה להחלטתו של יתרו. יתכן ומשה לא היה קשוב לכך, וייתכן שמשה לא ייחס לכך חשיבות. ואולם מי שהרגישו בסכנה אפשרית היו מרים ואהרון, אשר חששו מקיומו של סוס טרויאני בהנהגה בעקבות התנתקותו של יתרו. לדידם, בעקבות סיומה של ברית האינטרסים בין יתרו לבין בני ישראל, אין מקום לבטוח בבתו של יתרו, בוודאי שלא בתקופה קשה של משברים שאירעו רק עתה - תבערה וקברות התאווה.
טרונייתם של מרים ואהרון בוטאה באופן מילולי ופשוט: הם חדלו לקרוא לאשתו של משה בשמה, ובמקום זאת קראו לה "אשה כושית" דהיינו – אשה מכוערת (ראו ראב"ע וחזקוני על אתר). בעת שנזדמן להם לשוחח על נישואי משה, הם טרחו והזכירו את העובדה ש – "אשה כושית לקח" על מנת לציין שאין לנהוג בה כבוד שכן אשה זו איבדה את מעמדה ואין לסמוך עליה או לבטוח בה. כפועל יוצא מכך, לאור חולשת ההנהגה, לפי הבנתם, והחשש לקיומו של גורם מסוכן בה, ביקשו מרים ואהרון לבצר את ההנהגה באמצעות שיתופם שלהם: " הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר". אין חובה לראות בכך נסיון של הדחת משה מההנהגה, אלא דרישה של מרים ואהרון לשיתופם בהנהגה מתוך חרדה אמיתית לשלמותה.
כל אלו היו חששות מופרכים ובלתי מוצדקים. יתכן ולא היה מקום לחשוד באשת משה, וודאי וודאי שלא היה מקום להטיל דופי בתוקפה ושלמותה של הנהגתו של משה. בא ה' והעיד על משה שמנהיגותו איתנה וטובה ואין מקום לפקפוק בה: "בכל ביתי נאמן הוא".
עדכוני מכס ורגולציה
