פרשת קורח מתארת לנו מספר מחלוקות שונות שהתפרצו באופן מתואם במועד אחד. מחלוקת אחת היא קריאת התגר על מנהיגותו של משה, כפי שהטיבו לבטא זאת דתן ואבירם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר". מחלוקת שניה היא ההתרסה כנגד כהונתו של אהרון וזרעו - "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכן ה', ולמה תתנשאו על קהל ה'". מחלוקת נוספת היא זו שנגעה למעמדו של שבט לוי כשבט הנבחר לשרת את ה', ומבחן המטות ("והיה האיש אשר אבחר בו – מטהו יפרח") קיבע את מעמדו של שבט לוי.
ר' אברהם בן עזרא מצביע על חוט מקשר בין כל המחלוקות, והוא – קריאת תגר על החלפת הבכורות בלוויים - "כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, וכל בני לוי שהם ממשפחתו". ראב"ע מצביע על כך שכל אחד מהחולקים ספג אובדן עם העברת מרכז הכובד מהבכורות ללוויים: דתן ואבירם היו בני ראובן, שאיבד בעקבות כך באופן סופי מעמד על כלשהו, וקורח – שהיה בכור. ראיה טובה מביא ראב"ע לשיטתו והיא מסקנותיו של מבחן המטות - "והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עליכם" – דהיינו, שכל הענין כולו סב סביב בחירת שבט לוי.
למעשה, כפי שנראה מיד, התפרצותו של משבר זה היתה צפויה מראש, והוא רק "נדחה" מפני משברים מקבילים שהתפרצו בסמוך - תבערה, קברות התאווה, וכמובן – המרגלים.
קריאה זהירה של מהלך החלפת הבכורות בלווים, כפי שמתואר בפרשות במדבר, נשא ובהעלותך, מצביעה בבירור על הקשיים שנלוו למהלך. בתחילה דובר במהלך מינורי – משה נצטווה שלא לפקוד את הלוויים בתוך מפקד בני ישראל הרגיל, ולמנות אותם כאחראים על נשיאת המשכן (במדבר א, מט-נ). לאחר מכן, בציווי נפרד, ככל הנראה מתוך רצון לתת למשה לעכל את הדברים החדשניים והקשים, מרחיב ה' את תפקיד הלוויים והם ממונים להיות משרתי אהרון הכהן (ג, ז). ועדין לא נאמר למשה דבר וחצי דבר על כך שהלויים מחליפים את הבכורות. לאחר מכן, ושוב – במסגרת ציווי נפרד - מודיע ה' למשה שהלוויים מחליפים את הבכורות - "ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים" (ג, יא). זהו, כמובן, חידוש עצום, שהרי גם לאחר חטא העגל נצטוו בני ישראל על מתן הבכורות לה' "כל פטר רחם לי" (שמות לד, כ). ועדין לא תם הענין. מחמת קשיותו של הענין, ככל הנראה, מצווה ה' את משה, שוב, על ענין ההחלפה, ומורה לו לבצע אותה באופן מסודר: "קח את הלוויים תחת כל בכור בבני ישראל" (ג, מה). יישום ההחלפה - "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם... והעבירו תער על כל בשרם... ואחרי כן יבואו הלויים לעבוד את אוהל מועד" (פרק ח) לא נעשה באופן מיידי, אלא רק לאחר חנוכת המשכן, מתוך חשש אפשרי שהענין לאיעבוד כסידרו באופן כל כך מהיר, וחנוכת המשכן תלווה במהומות ומחלוקות.
אכן, מדובר בשינוי דרמטי, שערער על ההסדר הקיים לפיו הבכור מוקדש לה' – הסדר שניתן לו ביטוי עוד לפני יציאת מצרים: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב), וגם לאחריה - "כל פטר רחם לי" (שמות לד, כ). לא ייפלא, אפוא, שמהלך קשה זה העמיד את משה בעין הסערה אל מול תלונות בני ישראל כאילו משה חילק תפקידים לבני משפחתו ושבטו. אכן, כפי שהתורה מציינת, מבחן המטות בא להסיר את "תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עליכם" – דהיינו על משה ואהרון.
חשוב לשים לב לכך שבחלקה האחרון של פרשתנו אנו קוראים על זכויות שניתנו זה עתה לכהנים והלוויים, והן מתנות הכהונה הניתנות לכהן, והמעשר הניתן ללוי. שאלת העיתוי הינה קריטית: מדוע ציווה ה' על זכויות אלו לכהנים וללויים דווקא כעת ולא קודם לכן, והלא הזכאות אינה נובעת מהמשבר האחרון אלא מעצם עבודתם של הכהנים והלויים, ומעמדם ככאלו שאינם נוחלים בתוך בני ישראל? גם ענין זה, לשיטתנו, הוא חלק מהתהליך המורכב של המעבר מהבכורות ללוויים. מהלך ההחלפה היה כה מורכב וכה חריף, שהוספת זכויות הכהנים והלווים בשלב מוקדם היתה מביאה לקטסטרופה לאומית, אשר לא היה ניתן לעצור אותה, גם לא באמצעות דברי סנגוריה של משה, או באמצעות מהלך כפרה של אהרון. אילו כך היה קורה - המחיר שהיה נגבה מהעם לא היה 14700 איש, כפי שהיה בפועל, אלא נורא בהרבה - כל העם היה כלה. לפיכך מהלך ההחלפה בוצע באופן מדורג, באופן שגם מחלוקתו של קורח ועדתו הובאה בחשבון, על מחירה הכבד. רק לאחר גוויעתו של משבר זה ניתן היה לסיים את התהליך ולהעניק לכהנים וללוויים את הזכויות המגיעות להם.
עדכוני מכס ורגולציה
