פרשתנו מספרת, במסגרת תאור מסעם של בני ישראל בעבר הירדן המזרחי בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים, על המסע מהארנון אל הבאר - "... ויחנו מעבר ארנון... ומשם – בארה. היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים".
הקורא הרגיש יופתע בוודאי ממהלך דברים זה, שכן מדובר בפעם הראשונה שבה מתארת התורה מצב שבו נותן ה' מים לעם ללא שקדמה לכך תלונה מצד העם, וזאת - בניגוד גמור לאירועים המוכרים לנו מהעבר, שבהם העם התלונן למים ורק לאחר מכן ה' נתן לו את המים. ראו, להשוואה, את האירועים במרה ובמסה ומריבה, בסמוך לצאתם ממצרים (שמות טז-יז), ואת אירועי מי מריבה והנחשים השרפים בשנת הארבעים הנזכרים בפרשתנו.
אסור להחמיץ את גודל השעה: מדובר בנקודת ציון משמעותית ביותר, שבה העם הגיע, סוף סוף, גם אם באיחור של כארבעים שנה, ליעדו הרוחני, והוא בטחון מוחלט בה'. ככל הנראה כהפנמה של אירועי הנחשים השרפים, אין העם מתקהל על משה כאשר הוא צמא למים, אלא יודע שה' יביא לו מים, דבר שאכן קורה בסופו של דבר.
לא ייפלא, על כן, שרק לאחר ציון דרך זה מתחילים בני ישראל בפועל להכות באויביהם (והראשון שניגף בפני ישראל הוא סיחון מלך האמורי - "ויכהו ישראל לפי חרב"), שכן רק במצב של ביטחון בה' יכול העם להתקדם הלאה, ולא להיגרר, כפי שהיה בעבר, לתחושה ולטרוניה של "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב" (במדבר יג; תגובת העם עם שמיעת דברי המרגלים).
תפנית זו משתקפת היטב בשירה שהושרה על אודות באר זו: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם". שירה זו הינה קצרה ביותר, בוודאי מתוך השוואה לשירת הים ושירת האזינו, וכבר הסיק ר' אברהם בן עזרא, כי רק תחילת השירה נכתבה, "ולא נכתבה כולה". לפנינו, אם כן, שירה קטועה, כאשר התורה בחרה להביא רק את תחילתה ולא את כולה, משום שעיקרה נמצא בתחילת השירה, כפי שמיד נראה.
"אז ישיר ישראל את השירה הזאת" - פותחת השירה, והמהלומה ניתכת באופן מיידי. היכן משה? מדוע הוא אינו משתתף בשירה? והלא משה נטל חלק באירוע - "היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים")? היעדרותו של משה מתעצמת אל מול ההשוואה לשירת הים אשר בה משה והעם שותפים ("אז ישיר משה ובני ישראל").
אלא שמשה אינו יכול להשתתף בשירה זאת. משה איבד זה מכבר את אמונו בעם, ולא יכל לקבל את העובדה שאכן מדובר בתפנית. לא זו בלבד שלפני זמן לא רב (מאורע מי מריבה) כינה משה את העם בתואר "מורים" ("שמעו נא המורים", וזה, לדעתנו היה חטאו, כפי שכתבנו בשנה שעברה), אלא שגם לאחר מכן, אפילו לאחר אירוע הבאר שלנו, בהגיע העם לערבות מואב, יאמר משה לעם "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". קיבעון זה של משה לא אפשר לו, הכרתית ורגשית גם יחד, להשתתף עם העם בשירה, והוא פרש ממנה. יתכן וזהו גם עומקו של המדרש על אתר - "אז ישיר ישראל – ולמה לא נזכר משה שם? מפני שנענש על המים ואין אדם מקלס לספקלטור שלו" (תנחומא חוקת כא).
ולא זו בלבד, אלא שהשירה שלפנינו – "אז ישיר ישראל את השירה הזאת. עלי באר ענו לה" - אינו מכוונת לה' אלא למשהו אחר, ותעיד על כך ההנגדה לשירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'". שירתו של העם במקרה שלפנינו לא היתה שירת הודיה לה' על המים, אלא היתה כולה תשבחות לעצמו ומנהיגיו - "באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם" – על הצלחתם להגיע ליעד האידיאלי של קבלת הסיוע מה' בהיותם ראויים לו ולא על דרך התלונה והמריבה. אכן, יש להניח שבני ישראל הודו לה' על המים והמזון גם כאשר הללו באו להם בעקבות התלונות (שהרי קראנו בפרשיית הנחשים השרפים "חטאנו כי דיברנו בה' ובך"), וגם במקרה זה, אך, כאמור, ההודיה לה' אינה העיקר בענייננו, אלא ההצלחה בהגעה אל היעד הרוחני.
הטרגדיה של משה שאינו נכנס לארץ מתעצמת על רקע שירה זו: אין סיבה שלא לומר שגם משה היו נמענה של שירה זו ("באר חפרוה שרים"), שהרי ברור כי היה לו חלק מכריע בהבאת העם למצבו הרוחני הגבוה. גם לא יהיה מי שיחלוק כי למשה מניות רבות בהצלחת הבאת העם לארץ ישראל. ואף על פי כן, בסופה של הדרך, בפסגת ההר, משה אינו מצליח לראות את ההצלחה, והוא עדין נמצא בתוך הנסיונות, המריבות וההמריות של העם מולו ומול ה'. דווקא כשהעם מגיע לפיסגה, שהוא – משה – כל כך טרח להביא את העם אליה, משה אינו מסוגל להשתתף עם העם בשירת ההצלחה. איזו טרגדיה.
עדכוני מכס ורגולציה
