תשומת לבם של חלק ניכר מהפרשנים ניתנה להבדל שבין עשרת הדברות הנזכרות בפרשתנו לבין עשרת הדיברות הנזכרות בפרשת יתרו שבספר שמות. ואולם, בצד דיון זה ראוי לקיים דיון בנושא מקביל ורחב יותר והוא ההבדל בין תיאורו של מעמד הר סיני הנזכר בפרשתנו לתיאור המקביל המופיע בספר שמות.
זאת, משום שההבדלים בין שני המקומות משמעותיים ביותר: ראשית, פרשתנו אינה מספרת על ההכנה של בני ישראל למעמד, בשונה מספר שמות המתאר הכנה למעמד ייחודי (למשל: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני..."). שנית, אופיו העוצמתי של המעמד המתואר באופן מדויק בספר שמות (כדוגמת "ויחרד כל ההר מאד"), מאבד, בפרשתנו, את ייחודו והוא מוצמד לאירועים אחרים: "השמע עם קול א-לוהים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" המחובר אל "או הנסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים". שלישית, בעוד שמעמד הר סיני המקורי מסתיים בכך שמשה נגש אל הערפל אשר שם הא-להים, התיאור של ספר דברים "מדביק" למעמד הר סיני ציווי עכשווי – "ושמרתם לעשות כאשר צווה ה' א-להיכם אתכם לא תסורו ימין ושמאל".
כפי שכבר כתבנו בעבר, בפרספקטיבה היסטורית קצרת ימים של ארבעים שנה מעמד הר סיני הווה כשלון חרוץ, שכן זמן לא רב לאחר המעמד הנשגב חטא ישראל בחטא העגל והתרסק. מצבו של עם ישראל היה קשה כל כך שהיה צורך ביצירת ברית חדשה ובמתן לוחות שניים. בפועל, עם ישראל נזקק לארבעים שנה על מנת לשקם את מעמדו ולכרות ברית חדשה ומתוקנת שעליה נקרא בהמשך הספר. עשרת הדיברות שהיו אמורות לשמש כלפיד ההולך בראש המחנה איבדו ממעמדן הייחודי והן נטמעו ושולבו במארג מצוות רחב יותר כפי שהדבר עולה בבירור מפתיחתה של פרשת קדושים שבספר ויקרא.
על רקע זה, התרפקות על חוויות מעמד הר סיני וגלוריפיקציה של אירוע זה יהיו מעשה נוסטלגי אך בלתי אחראי מבחינה רוחנית, שכן תהיה בכך ראיה מעוותת של המציאות כמו גם החמצה והתעלמות מודעת מהתהליך הרוחני הכביר שעבר עם ישראל מתהומות החטא ועד הכניסה לארץ ישראל. בפרספקטיבה היסטורית, חשיבותו של מעמד הר סיני אינה נובעת מעצמותו של המעמד אלא מהיותו חלק משרשת אירועים ותהליכים שעבר עם ישראל החל מיציאת מצרים.
משה רבנו, כמובן, אינו חשוד בסנטימנטליות נוסטלגית, כפי שעולה בבירור מכל אות ואות בנאומו הארוך. להיפך, משה רבנו פועל ומכוון באופן מדויק למטרה – מתן הכוונה והנחיה לדור הנכנסים לארץ ישראל. לפיכך, בכל הנוגע למעמד הר סיני, מפשיט משה מהמעמד את כל סממניו החיצונים הייחודיים ומחבר אותו באופן ישיר אל ההווה והעתיד. בהתאם לכך, משה אינו מזכיר את ההכנה הגדולה לקראת המעמד, והוא נמנע מלציין את המאורע כמאורע ייחודי-בלבדי. מעמד הר סיני, במבטם הרטרוספקטיבי של משה רבנו ושל פרשתנו, אינו מהווה אירוע חוויתי ייחודי, אלא משמש כמקפצה אל ההווה ועתיד. לפיכך, מעמד הר סיני אינו מסתיים בעליית משה אל ההר אלא בציווי המשך המחובר לו בדילוג של ארבעים שנה - "ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' א-להיכם אתם לא תסורו ימין ושמאל. בכל הדרך אשר צוה ה' א-להיכם אתכם תלכו, למען תחיון וטוב לכם ורכתם ימים בארץ אשר תירשון".
עדכוני מכס ורגולציה
