פרשתנו ממשיכה את הדיון הרחב בדיני המלחמה שהוחל בו בפרשת שופטים והיא מוסיפה לעסוק בעניינים הקשורים לכך – פרשת אשת יפת תואר, מצוות קדושה המחנה, פטור שנה משירות צבאי הניתן לנשוי הטרי, וכמובן – מצוות מחיית זכר עמלק. גם עניינים אחרים הנזכרים בפרשתנו נקשרים לתוצאות המלחמה כגון איסור קבלת עמוני ומואבי לקהל ה' (שהמוטיבציה מצד אלו להצטרף לעם ישראל יכול שתונע מההצלחה במלחמה), הטיפול בזעזועים במבנה המשפחתי (גירושין, פרשיית הנערה המאורשה, ענייני ירושה בן האישה השנואה) ועוד. איך שלא נציג את הדברים, ברור לגמרי כי ספר דברים מקדיש מקום רחב ביותר לענייני המלחמה, משמעותי בהרבה מהמקום הדל, אם בכלל, שניתן לדינים אלו בחומשים הקודמים. תופעה זו טעונה כמובן הסבר.
כפי שכבר כתבנו בעבר בדוננו בשאלות מקבילות [מדוע מרחיב ספר דברים את הדיון בעבודה זרה מעבר לאמור בחומשים הקודמים, ומדוע ענייני מבנה השלטון (מלך, נביא, שופט) מוסדרים דווקא בספר דברים ולא קודם לכן] לא נוכל לקבל את התשובה המתבקשת - שענייני מלחמת כיבוש הארץ או המלחמה בעבודה זרה או מבנה השלטון דרשו חידוד והרחבה ערב הכניסה לארץ ישראל וכיבושה, ולצורך כך נעשה הדיון המפורט בספר דברים. תשובה זו אינה יכולה לעמוד בכוחות עצמה שכן אין מדובר בתכנון הראשון של הכניסה לארץ ישראל, שהרי קדם לו תכנון ראשוני, שהוצג מיד לאחר מעמד הר סיני בספר שמות, ושהשתבש ולא התממש עקב חטא העגל וחטא המרגלים. אם ה"טריגר" לקיום הדיון בדיני המלחמה הוא הכניסה לארץ ישראל וכיבושה, הרי שדיון זה היה צריך להתקיים כבר בפרשת משפטים שבספר שמות, לפני ארבעים שנה, ערב הכניסה המתוכננת לארץ כנען.
אלא אם נקבל את ההבנה שהתכנון המקורי של כיבוש ארץ כנען מיד לאחר יציאת מצרים היה שונה לגמרי מהתכנון הסופי שהוצג כעבור ארבעים שנה לדור הבנים. כיבוש ארץ כנען המקורי היה אמור להיעשות בידי שמים, ללא מעורבות משמעותית של עם ישראל: "כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי והחיתי והפריזי והכנעני... והכחדתיו...את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבוא בהם ונתתי את כל אויביך אליך עורף. ושלחתי את הצירעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך... מעט מעט אגרשנו מפניך" (שמות כג). במובן זה, התכנון המקורי של כיבוש ארץ כנען המשיך את המוטו של יציאת מצרים: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
בחלוף ארבעים שנה, והמהפך הרוחני שעם ישראל עבר באותה תקופה בעקבות המסע במדבר, שעליו עמדנו מספר פעמים בעבר, נוסף דגש חדש לתכנון כיבוש הארץ והוא המאמץ האנושי והשותפות עם ה' במלחמה. מעתה אין עם ישראל מחריש וה' נלחם עבורו, אלא עם ישראל יוצא למלחמה על אויביו וה' נמצא יחד עמו במלחמה – "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, כי ה' א-להיך עמך... והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם, ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' א-להיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ').
שינוי דגש זה חייב את ביצוען של התאמות חוקיות משמעותיות: משעה שמחנה ישראל נלחם באופן אקטיבי חייבת התורה לספק לו מסגרת חוקית שתסדיר את התנהלותו במלחמה, החל מהיציאה לקרב, עבור בארגון המחנה וכלה בהשלכות המלחמה על היחיד. מסגרת חוקית זו לא יכלה, כמובן, להימסר קודם לכן, שכן אין היא רלבנטית לתכנון הכיבוש המקורי של ספר שמות, שבו מחנה ישראל אינו נלחם כלל ועיקר.
ביטוי ברור לשינוי הדגשים נמצא באופן ההצגה של המלחמה העתידית בין ישראל לעמלק כפי שהוא מתואר בתורה בשני המקומות המרכזיים - בפרשת בשלח שבספר שמות, ובפרשתנו. בספר שמות מתואר העימות עם עמלק כמלחמתו של ה' – "ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זיכרון בספר ושים באוזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים... ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' ניסי, ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". דברים אלו הולמים כמובן את תפיסת תכנון הכיבוש והמלחמה של דור יוצאי מצרים שהיתה אמורה להחזיק לדורות - המלחמה היא של ה' והעם נותר פסיבי. פרשתנו, לעומת זאת, מציגה תפיסה מלחמתית מעודכנת – בעקבות התהפוכות שחווה עם ישראל - של פעילות אקטיבית מצד העם: "והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל אויביך מסביב...תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".
עדכוני מכס ורגולציה
