למרות שהיא מכונה "שירה", שירת האזינו רחוקה מלרונן את הלב: היא מספרת על עם ישראל שישמן, יבעט, ינטוש את ה', ייענש וכמעט יושמד. סופו של העם שיתכפר לו - לא בשל מעשיו הטובים או חזרתו בתשובה, אלא כחלק מנקמת ה' בגויים שהרעו לעם ישראל. עם ישראל מתואר בה באופן שלילי ורע, ולא בכדי הטיח משה בבני ישראל עם הקראת השירה הזאת באוזניהם: "ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי". הסיבה שמסר פסימי זה נכתב בצורה של שירה קשורה לצורך הפרקטי בזכירת המסר הזה בעיתות הרעה כפי שהעיד ה': "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". זה עשוי להישמע מפתיע, אבל חבל ההצלה של עם ישראל על פי השירה אינו לשוב בתשובה מהר ככל האפשר כדי לקצר את הסבל, אלא לקוות שהגויים יתעללו בעם ישראל באכזריות המספקת עד כדי כך שה' יחליט להתערב, לנקום בגויים, ואגב כך להושיע את בני ישראל.
העובדה שה' ציווה את משה ללמד לבני ישראל את השירה העמידה את משה במצב אבסורדי ואולי אף נלעג. תוכן השירה היווה סטירת לחי מצלצלת לטרחתו הרבה של משה וניסיונו העיקש להדגיש בפני העם את הבחירה החופשית הנתונה לו, ואת יכולתו לבחור בטוב. דווקא משה, שהפציר בעם לבחור בטוב, נצטווה ללמד את העם את השירה שמספרת לבני ישראל, באופן וודאי, על חטאם העתידי ועל עונשם. ועם כל זאת, משה, עבד ה', מבצע את השליחות המוטלת עליו באופן מלא ללא קיצורי דרך: "וידבר משה באוזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם".
למרבה ההפתעה מספקת לנו פרשתנו "טוויסט" נוסף בעלילה. לאחר שמשה מספר באוזני ישראל את דברי השירה עד תומם, ללא התחכמויות ועיגולי פינות, מוסיף משה מסר משלו: "ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום, אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה". משה רבינו, בתעוזה ששואבת את כוחה מאחריותו כלפי עם ישראל והפקת לקחי העבר (ויתכן שגם מתוך תחושת החמצה שאולי היה ניתן למנוע את חטאי בני ישראל במדבר), מתקומם כנגד תוכנה של השירה, ואינו מוכן לוותר. הוא מתווכח עם המסר החמור שעולה מהשירה ואומר לעם ישראל – "אני איתן בדעתי שהדבר תלוי בכם ובבחירתכם, ואם תשמרו את מצוות התורה – תאריכו ימים בארץ ישראל". מדהים. לא פחות מזה.
אין זאת הפעם הראשונה שמשה רבינו, סנגורם של ישראל, העז להתווכח עם ה'. קראנו ויכוחים מסוג זה כבר בחטא העגל ובחטא המרגלים. ובכל זאת, הפעם יש בויכוח משהו שונה, שכן משה אינו מתמודד הפעם כנגד עונש שהושת על עם ישראל, אלא על דמותו הרוחנית של העם – האם יהיה זה עם שנסחף על ידי גורלו, או עם שבוחר בעצמו את ייעודו. ואולי אף יותר מכך, שכן משה מנסה בויכוח זה לתקן את שיפוטו הקשה שלו כלפי העם בחטא מי מריבה "שמעו נא המורים", וכאילו אומר משה כעת: "טעיתי, יש לכם תקומה, אינכם חייבים להיות מורים".
הדברים מסתיימים כאן. לא משום שהתורה אינה מספרת לנו את ההמשך, אלא להיפך – משום שה' החליט לסיים את הויכוח. באותו רגע ממש – "בעצם היום הזה" – מודיע ה' למשה לעלות להר נבו ולמות. "זמנך תם", אומר ה' למשה, "ויש סוף גם לויכוח". את זכות המילה האחרונה שומר הקב"ה לעצמו: סוף הויכוח נחתם בתזכורת למשה שהוא (משה) אינו נכנס לארץ ישראל בשל חטא מי מריבה. כאילו אומר ה' למשה – "זו לא רק עמדתי שהעם יחטא, גם אתה חשבת כך על העם".
האם זו באמת המילה האחרונה? כבר הבאנו בעבר את דבריו של האברבנאל, לפיו אמירותיו של משה בספר דברים הינן דברים עצמאיים שלו שנאמרו על ידיו ומיוזמתו ושהקב"ה הסכים עימם וכתבם בתורה. העובדה שויכוח נוקב זה בין ה' לבין משה נכנס לתוך התורה מלמד על המקום שהקב"ה נותן לויכוח זה, ועל כך שעמדתו של משה תקפה ולגיטימית גם היא. לא פלא שגדולי חכמי ישראל לאורך הדורות ניסו ליישב את הויכוח הזה.
עדכוני מכס ורגולציה
