מיציאת מצרים ל'זכר ליציאת מצרים'

מיציאת מצרים ל'זכר ליציאת מצרים'

שונה הוא חג הפסח משאר החגים, שהציווי בענין שאר החגים ניתן לעם ישראל במסגרת כלל תרי"ג מצוות שנאמרו למשה בסיני, ואילו הציווי בענין חג הפסח ניתן  למשה ואהרון כבר במצרים[1]. יחד עם זאת, הציווי בענין חג הפסח חזר ונשנה למשה לאחר מכן (ראו בפרשיות המועדות שבפרשת אמור ובפרשת ראה), ויש לבאר מהי המשמעות של שניות זו.

·        חג הפסח של פרשת בא וחג הפסח של פרשת ראה

על מנת לעשות כן, יש לעמוד, תחילה, על אופיו של חג הפסח הנזכר במצרים לעומת אופיו של זה שניתן למשה בסיני.

הציווי שלפני מתן תורה מציג למעשה שני חגים נפרדים – חג הפסח וחג המצות. כפי שהסביר הרב מרדכי ברויאר בהרחבה בספרו פרקי מועדות,חג הפסח הינו חג אשר חל בי"ד בניסן ונמשך יום אחד: מצוותו העיקרית של חג הפסח היא הקרבת קרבן הפסח, והלכות חמץ ומצה שבו הינן חלק מהלכות הפסח. חג המצות, לעומת זאת, הינו חג המתחיל בט"ו בניסן ונמשך שבעה ימים; הלכותיו העיקריות הינן הלכות חמץ ומצה והלכות אלו אינן תלויות בשום קרבן.

לעומת זאת, הציווי שלאחר מתן תורה (זה הנזכר בספר דברים) מציג תמונה שונה של חג מאוחד: "שמור את חודש האביב  ועשית פסח לה' א-לוהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' א-לוהיך ממצרים לילה. וזבחת פסח לה' א-לוהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם.  לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים". כאן אנו מוצאים את חג הפסח שחג המצות הצטרף אליו והם מהווים חג מאוחד.

אם כך הם הדברים, הרי שנוכל  לחדד את השאלה שהוצבה בראשית דברינו ולהציג אותה בצורה מדוייקת יותר: מה אירע לחג הפסח וחג המצות לאחר מתן תורה שאין הם מוצגים כשני חגים נבדלים אלא כחג מורכב אחד?

·        ברית גורל וברית יעוד

על מנת להשיב על שאלה זו ניעזר בדבריו של הרב סולובייצ'יק, במסתו "קול דודי דופק", שעמד על שתי בריתות שכרת ה' עם עם-ישראל, האחת במצרים והשניה בהר סיני - הברית הראשונה היא ברית גורל, והשנייה ברית ייעוד.

ברית הגורל הלאומית מתייחסת לעובדות הקיום היהודי: היהודי מזוהה בעל כורחו ככזה ששייך לעם מיוחד ונבדל, והוא אינו יכול לברוח מן הגורל היהודי. "אי אפשר לו לאדם מישראל להגלות את אלוהי העברים מרשותו ומתחומו. גם כי יחלל את שבתו, יטמא את שולחנו ומשכבו, וישתדל להתכחש לעצמו, לא יינצל משלטונו של אלוהי העברים הדולק אחריו כצל. כל זמן שחוטמו של אדם מעיד על מקור מחצבתו, כל זמן שטיפת דם עברי נוזלת בעורקיו, כל זמן שבשרו הוא בשר עברי - הוא עובד מאונס את אלוהי העברים".

ואולם, לצד ברית הגורל ישנה גם ברית הייעוד. לברית הזו יש תוכן חיובי: התמסרות מוחלטת של כל האומה למטרה עילאית - עבודת ה'. הברית הזו אינה נובעת מאילוצים ומכפייה חיצונית, אלא מבחירה חופשית משותפת בחיים של תוכן ומשמעות: "בשעה שברית־מצרים נכרתה בעל־כרחם של ישראל, הקב״ה לקח אותם לו לעם מבלי שיימלך בהם תחילה, כמו שנאמר: 'ולקחתי אתכם לי לעם'. ברית סיני הוצעה להם עובר לכריתתה; הקב״ה שלח את משה להגיד להם את דברו, ומשה שב להקב״ה עם תשובת־העם".

·        חגי גורל וחגי יעוד

כעת נוכל לחבר את הדברים שהוצגו בפיסקאות הקודמות. מזווית הראיה של ספר שמות, חג הפסח וחג המצות הינם חגי גורל: עם ישראל נצטווה עליהם עוד לפני האירוע של יציאת מצרים, מבלי שידע מהו המאורע הדרמטי שהוא עומד בפניו, ובשעה שהמשמעות ההיסטורית של יציאת מצרים טרם התקיימה והתבררה. חג הפסח היה מכוון כלפי המימד הרוחני  - שחיטת אלוהי מצרים, ואילו חג המצות כוון כלפי המימד הפיזי – יציאה מעבדות פיזית לחירות. הצד השווה שבחג הפסח ובחג המצות של טרום מעמד הר סיני – ששניהם ניתנו במסגרת יציאת מצרים הממשית והגאולה הממשית.

ואולם, מזווית הראיה של מעמד הר סיני ולאחריו – חג הפסח וחג המצות הינם חגי ייעוד.יציאת מצרים הממשית חלפה לה, והעם כבר אינו פוגש את גורלו במצרים אלא עומד בפני ייעודו – להיות עם היודע את ה' ועובדו. גם המימדים הרוחניים והפיזיים של חגי הגורל – שחיטת אלוהי מצרים ויציאה משעבוד מצרים – כבר אינם רלבנטיים, שכן עם-ישראל עובד את ה' והוא אינו עבד במצרים. משמעותם של חג הפסח וחג המצות בתפיסת היעוד היא אפוא לעבוד את ה' (שכן אלוהי מצרים כבר נשחטו), ולקבל את עול מלכות שמים (שכן כבר אין אנו עבדי פרעה), ולמעשה מדובר בדבר אחד.

אם כן, כאשר חג הפסח וחג המצות נבחנים בזווית הראיה של ברית היעוד, אין כבר מקום להפרדה בין שני המימדים, הרוחני והפיזי, ושניהם מתלכדים ביעוד אחד – קבלת עול מלכות שמים, 'כי לי בני ישראל עבדים' -  ובהתאם לכך מציג ספר דברים זווית ראיה של חג אחד משולב. עברנו מיציאת מצרים ל'זכר ליציאת מצרים'.

[1] רבי צדוק הכהן מלובלין, קדושת השבת, מאמר ז'; תודתי לרב שי פירון שהעירני על מקור זה.