פסח מצרים, שעליו אנו קוראים בספר שמות פרק י"ב מתאפיין במוטיב החיפזון המהווה חלק ממשי של אכילת הקרבן: "וככה תאכלו אותו: מותניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'".
והנה, מוטיב החיפזון נעלם לחלוטין מפסח דורות:הוא אינו נזכר כלל בפרשיית המועדות של ספר ויקרא (פרשת אמור), ובפרשיית המועדות של ספר דברים (פרשת ראה) הוא מופיע כאלמנט של זיכרון בלבד ולא כאלמנט אופרטיבי: "וזבחת פסח לה' א-לוהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ואכן, המשנה בפסחים (י, ה) קובעת באופן ברור כי פסח דורות אינו נאכל בחיפזון.
ועל כך יש כמובן לתמוה: מדוע? מה קרה במעבר בין יציאת מצרים (ספר שמות) לבין ערבות מואב (ספר דברים - "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת"), שהוביל לפיחות הדרמטי במשמעותו של מוטיב החיפזון, עד כדי כך שלאור האמור בספר דברים ובמשנה אין אנו אוכלים את הפסח בחפזון אלא דווקא בנחת ובהסבה, וכל מה שנשאר מהחיפזון הוא אנו זוכרים שבעבר, בפסח מצרים, הוא היה חשוב.
בפרקים שקדמו לפרשיית המועדות של ספר דברים נושא משה סידרה מרתקת ומופתית של נאומים המציגים זווית ראיה מפוכחת של ההיסטוריה הקצרה והדרמטית של עם ישראל. בין הדברים שנאמרו על ידי משה, בולט מאד רצף הפסוקים הבא (ח, ב-ה): "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא... וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מיסרך". מדוע דברים אלו בולטים? משום שהם מייצגים תכלית חדשה של הנדודים במדבר ארבעים שנה: אין הנדודים באים כעונש על חטא המרגלים, אלא כתהליך חיוני והכרחי של עיצובו וחינוכו של עם ישראל.
זה גם המפתח לשאלתנו: קונספט החיפזון היה חיוני ביותר בגאולת עם ישראל ממצרים, שכן עם ישראל איבד את עצמו במצרים ושקע במ"ט שערי טומאה שם, ואילו היה ה' מתמהמה בגאולת העם לא היה את מי לגאול ("עדשארכוהימיםלישראלבמצריםוחזרוללמודמעשיהןולעבודכוכביםכמותן... וכמעט קטהיההעיקרששתלאברהםנעקרוחוזריןבנייעקבלטעותהעולםותעיותן" – רמב"ם, הלכות עבודה זרה, א, ג). כחלק מחיפזון זה ומהולדתו המהירה של עם ישראל – היה צורך לעצב עבורו באופן מיידי מסגרת ברורה – וכך ניתנה התורה לעם ישראל מייד לאחר יציאת מצרים, וסמוך לכך נבנה המשכן.
אלא שהנפילה לא איחרה לבוא, וטיפוס בלתי הדרגתי למעלה הסתיים בהתרסקות כואבת למרגלותיו של מדרון תלול. חוסר המוכנות של עם ישראל הוביל לכשלונו של העם בחטא העגל ובחטא המרגלים – העם לא היה בשל להתנתק מעבודת אלילים כזאת או אחרת, והעם לא בגר דיו כדי לסמוך על הבטחות ה'. או אז החליט ה' לייצר דרך אחרת שתהלום את מצבו ויכולתו של עם ישראל, ובהתאם לכך בוצעה "פניית פרסה" חריפה: עוצב מסלול ארבעים שנה במדבר – מסלול שבו עם ישראל מתגבש ומתחנך בדרך הדרגתית ומתונה, סופג יום יום מניסיו של ה', שומר על חוקיו ומצוותיו, עד להבשלה מליאה וכניסה לארץ ישראל. קונספט החיפזון, כך התברר בדיעבד, התאים לשעתו בלבד ולא היו בו סיפק כדי להחזיק את עם ישראל לאורך זמן. ההליכה ארבעים שנה במדבר שימשה, אפוא, אנטי-תזה מוחלטת של מוטיב החיפזון של יציאת מצרים, והיא פעלה לתיקונו של המצב החמור שאליו הוביל קונספט החיפזון, שהיה נכון לשעתו בלבד.
אם כך הם הדברים, אין פלא שפסח דורות אינו יכול להיות מבוצע בדרך של חיפזון, שכן דרך זאת פינתה את מקומה לדרך אחרת. ספר דברים, המביט נכוחה אחורה, מפרספקטיבה היסטורית של ארבעים שנה, משבץ את החיפזון במקומו הנכון: אירוע היסטורי אך לא אלמנט אופרטיבי עכשווי.
(ראו, להשוואה, במאמרו של הרב חיים סבתו "בחיפזון", כאן: http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/584.pdf; תודתי לרב שי על שיעורו בשבת אחה"צ בפרשת צו תשע"א ששימש פתח לדברים אלו)
עדכוני מכס ורגולציה
