מדוע הבן ששואל "מה העבודה הזאת לכם" נחשב לרשע, ואילו הבן ששואל "מה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ, אֶתְכֶם" - בגוף שני רבים, ולא בגוף ראשון רבים "אותנו" - נחשב לחכם? מדוע שאלתו המתריסה לא הופכת אותו לרשע?
הסיפור על השלישייה "רשע, תם ושאינו יודע לשאול" נאמר עוד בספר שמות, בעת היציאה ממצרים. על פי התכנון המקורי בני ישראל היו צריכים להיכנס באופן די מיידי, משהו כמו שנה +, לארץ ישראל. כבר אז, בזמן אמת של יציאת מצרים היה ברור שיש לקבע את הזיכרון, וכבר אז היה ברור שיהיו שלושה טיפוסים שאצלם שהזיכרון ההיסטורי יטשטש באופן כזה או אחר: יהיו כאלו שלא ידעו לשאול כלל, יהיו כאלו שישתוממו ולא יבינו במה מדובר, ויהיו חוכמולוגים מרושעים שיוציאו את עצמם מן הכלל. כל השאר, בזמן אמת, אמורים לדעת על מה מדובר. הם לא חכמים וגם לא רשעים. הם פשוט לא ישאלו שאלות. כל אלו ייכנסו לקטגוריה של "בן חמישי".
חולפות שלושים ותשע שנה. עם ישראל חוטא, סב במדבר ימים רבים עד תום הדור ההוא של יוצאי צרים, וקם לו דור חדש אשר הלך במדבר ארבעים שנה, ושעליו נאמר "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא". במציאות כזאת, של ערבוב זכרון נסי מצרים עם זכרון חטא העגל וחטא המרגלים, ערב הכניסה לארץ ישראל, מתעורר גם אותו בן חכם, שדווקא זוכר את הדברים, אך מנסה למצוא את פשר הווייתו הדתית על רקע כלל המאורעות והכניסה לארץ ישראל, ושואל שאלה כללית יותר, שאינו קשורה לזיכרון היסטורי של יציאת מצרים, אלא לחוויה קיומית דתית: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינו אֶתְכֶם". [יש להניח, שפרט לאותו בן חכם היו באותו דור גם תמים ושאינם יודעים לשאול,, שרצו לדעת מה קרה ביציאת מצרים, ונענו על ידי אבותם בתשובות שכבר ניתנו בספר שמות].
המענה למצוקתו של הבן החכם נמצא בחיבור ההוויה העכשווית לזיכרון ההיסטורי לאומי: "וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה.ַויִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל-בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ, וְאוֹתָנו, הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ, וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינו, לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה"
כאמור בפתח הדברים, מדובר בשאלה מתריסה מצידו של הבן חכם. ובכל זאת, מדובר בבן חכם, מהטעם הפשוט שלאחר חלוף זמן רב, ובמציאות לא פשוטה, כל אדם שקשוב לעצמו ישאל את עצמו שאלות קיומיות: מי אני ומדוע אני עושה את מה שאני עושה"? אכן ההיתכנות שבן שישאל שאלה מתריסה שכזו יוגדר בכל זאת כחכם ולא כרשע, קיימת רק בספר דברים, בשל חלוף הזמן וריבוי המאורעות. אם הדבר היה מתרחש בספר שמות, בזמן אמת, קרוב לוודאי שבן זה היה מוגדר כרשע.
בהתאם לכך אנו קוראים על יהושע שחוצה את הירדן בעת הכניסה לארץ, והירדן נבקע לו, כמו ים סוף בשעתו. בהתאם לכך הקים יהושע מיצג של שתים עשרה אבנים בתוך הירדן, והוא הודיע לבני ישראל: "אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמור מה האבנים האלה – והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה, אשר הוביש ה' א-להיכם את מי הירדן מםניכם עד עברכם, כאשר עשה ה' א-להיכם לים סוף, אשר הוביש מפנינו עד עברנו".
ליהושע היתה פרספקטיבה היסטורית של עשרות שנים. הוא היחיד (או בין היחידים) שאפשר לומר עליו, שהוא ראה הכל: הוא ראה את עם ישראל יוצא ממצרים, הוא נלחם בעמלק, הוא שירת את משה, הוא חווה את חטא העגל, הוא ריגל את הארץ, הוא הסתובב במדבר יחד עם ישראל, והוא הכניס את עם ישראל לארץ ישראל. בגלל שיהושע ראה הכל הוא גם הבין שהכל אפשרי, והוא הבין שיש צורך לייצר חיבור מתמיד את ההיסטוריה הלאומית. לפיכך יהושע יצר את מיצג שתים עשרה האבנים. תגליתו של פרופ' זרטל, אודות מזבח יהושע בהר עיבל, מתאימה ביותר לחיבור הווייתנו העכשווית אל הזיכרון ההיסטורי הלאומי.
עדכוני מכס ורגולציה
