ספר שמות מקדיש מקום נרחב לתיאור קריעת ים סוף, טביעת המצרים ושירת בני ישראל על הים. כל הקורא את פרקים יד-טו בפרשת בשלח אינו יכול שלא להיפעם אל מול המחזה הגרנדיוזי: "וישובו המים, ויכסו את הרכב ואת הפרשים, לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, לא נשאר בהם עד אחד"..., "נשפת ברוחך כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים", ועוד ועוד.
למרבה ההפתעה, ספר דברים מקדיש לכל המאורע המופלא הזה פסוק אחד בלבד: "ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברודפם אחריכם, ויאבדם ה' עד היום הזה" (יא, ד). ולא זו בלבד, אלא שגם פסוק בודד זה אינו עומד שם בפני עצמו, אלא משובץ בתוך רצף של אירועים הממחישים את מעשי ה' הגדולים, ואשר כולל את מכות מצרים, הניסים והמסות במדבר והאדמה שפצתה את פיה ובלעה את קרח ועדתו. וכל זאת - בשונה ממעמד הר סיני וחטא העגל המסופרים בהרחבה רבה בספר דברים, כמו גם מכות מצרים והחובה לזכור את יציאת מצרים שקיבלו במה מכובדת בספר. מדוע התמעט מעמדה של קריעת ים סוף בספר דברים עד כדי אזכור צדדי בלבד?
קריעת ים סוף היוותה בשעתה מקפצה להתעלות רוחנית יוצאת דופן. רק לפני מספר ימים היה העם עדיין משועבד למצרים, והנה הוא כבר מעפיל לפסגות הגבוהות ביותר – ממליך את ה' עליו, מאמין בה' ובמשה עבדו, ומבקש להיכנס לארץ ישראל ולעבוד את ה' במקדש: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבת פעלת ה', מקדש- ה' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד". ואכן, מאווייו הרוחניים של העם מתקבלים אצל ה', וכפועל יוצא של שאיפות נשגבות אלו ה' מכין את העם לכניסה לארץ ישראל ולבניית המקדש: "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו, כי לא ישע לפשעכם כי שמי בקרבו", ובהמשך, כמובן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
אלא שבפרספקטיבה של ספר דברים, בחלוף כארבעים שנה, כבר כולנו יודעים שההתעלות הרוחנית הזו לא החזיקה מעמד. מאוויהים הרוחניים של בני ישראל שהתפרצו בקריעת הים - התמוססו, והם נפלו לתהומות החטא. לאחר שחלפו פחות שנתיים מיציאת מצרים וקריעת ים סוף, וכבר היה ברור שיקח עוד זמן רב עד שבני ישראל יממשו את החזון הנשגב של קריעת ים סוף. בינתיים – הם לא נכנסים לארץ ישראל, אינם עובדים את ה' בבית המקדש שבארץ ישראל, וכבר הספיקו לחלוק גם על מנהיגותו של משה.
בהתאם לכך מציב ספר דברים את קריעת ים סוף במקום המתאים לה בפרספקטיבה היסטורית: אירוע אחד, מבין כמה, הממחיש את מעשיו הגדולים של ה', אך לא אירוע מכונן באופן בלעדי. הדגש עובר דווקא לתהליך של ההליכה במדבר ארבעים שנה שהוא-הוא אשר הכין את העם למימוש המאווים הרוחניים שהתפרצו בדוק הקודם: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא".
אם הגענו עד הלום, הרי שנוכל גם להשיב על קושית הרמב"ן על משפט הסיום של הפסוק שלנו – "ויאבדם ה' עד היום הזה" – שנראה תמוה מאד, שהרי אם המצרים טבעו בים, מדוע צריך לציין שהם אבדו "עד היום הזה"? הרי ברור ש - "כל המתים בים – אובדן עולם הם אובדים"?שאלת הרמב"ן חזקה מאד כלפי מי שנמצא במעמד קריעת ים סוף ורואה את הנסים שאירעו לו על הים. לגביו, לא היה פקפוק ביחס לדבריו של משה: "אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". אחרי ארבעים שנה - הדברים משתנים, הן בתפיסות האנשים, והן באירועי המציאות, ושמא יעלה פקפוק - אולי שהמצרים שנשארו במצרים שיקמו את עצמם וחזרו לאיתנם? על כך בא משה ומדגיש, שגם היום, לאחר ארבעים שנה, לא נס ליחם של הדברים שאמר הוא בעצמו על ים סוף. לפיכך: "ויאבדם ה' עד היום הזה".
עדכוני מכס ורגולציה
