תיאורה של התורה את חג השבועות בספר דברים מסתיים בפסוק "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה", והדבר מתמיה עד מאד: ראשית, מה לחג השבועות ולזכרון העבדות במצרים? ושנית – אם כבר קיימת זיקה בין חג השבועות והעבדות במצרים – מדוע זיקה זו מופיעה רק במופעו האחרון של חג השבועות בתורה – ספר דברים – ולא במופעיו הקודמים של החג בתורה (פרשות משפטים וכי-תשא שבספר שמות, ופרשת אמור שבספר ויקרא). השאלה האחרונה מקבלת משנה תוקף לאור ההשוואה לחג הסוכות, שזיקתו ליציאת מצרים – "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – נזכרת כבר בספר ויקרא.
הוספתה של הזיקה ליציאת מצרים אינה ההפתעה היחידה שמספקת לנו הפרשייה של ספר דברים: בד בבד עם הוספת הזיקה ליציאת מצרים, השמיטה התורה בספר דברים היבט אחר של החג השבועות, והוא - היבט הביכורים, אשר ליווה את החג מראשיתו. באמרנו ביכורים כוונתנו ליבול הראשון של קציר החטים, והוא אשר עמד בבסיסו של החג כחג חקלאי - "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים" אשר נחוג בערי ישראל וכפריו (שמות לד, כב), כחג הודיה לה' עם תחילת הקציר. [אכן, במקביל לביכורים המיוחדים של החג (ביכורי קציר חטים) עמדה לה גם מצווה של הבאת ביכורי האדמה לה' – אשר לא היתה קשורה באופן בלעדי לחג הקציר אלא עמדה כחובה נפרדת: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' א-להיך", והיא אינה קשורה לדיוננו כאן].
מיד נראה ששתי "הפתעות" אלו קשורות זו בזו ושילוב שתיהן יספק לנו את הפתרון בעניינן.
נפתח בענין הביכורים. חשוב לזכור כי היבט הביכורים של החג התקיים לא רק במקורו של החג – בספר שמות – אלא גם בספר ויקרא גם בהמשך. משטר הפיקוח הקפדני שיושם בעקבות חטא העגל והטרגדיה במשכן עם מותם של חטאם של נדב ואביהוא - שהסב את החג מחג חקלאי לחג מקדשי בלבדי – עשה שימוש מהפכני בביכורים החקלאיים, והפכם לשיאו של החג המקדשי. וכך, ביכורי קציר החיטים של החקלאים, באשר הם, הפכו לקרבן שתי הלחם שהוקרב באופן מקצועי על ידי הכהנים במקדש: "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה, בכורים לה'" (ויקרא כג, יז).
בחלוף כארבעים שנה, ערב כניסת העם לארץ ישראל, רוכך (אך לא בוטל) משטר הפיקוח, והחגים חזרו להיחגג גם בגבולין ושוב לא הוגבלו רק למקדש. וכך, חזר חג השבועות להיחגג גם בגבולין: "ועשית חג שבועות לה' א-להיך מסת נדבת ידך אשר תתן, כאשר יברכך ה' א-להיך", בנוסף להיותו נחגג במקדש: "ושמחת לפני ה' א-להיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' א-להיך לשכן שמו שם". יחד עם זאת, חגיגת החג בגבולין לא חזרה להיות חגיגת ביכורים בכפרים ובערים, כפי שהיה החג במקורו בספר שמות, שכן הקרבת הביכורים נותרה קרבן וככזו הפכה להיות מוגבלת למקדש (ויעיד על כך איזכורו של קרבן הביכורים המקדשי בפרשת פנחס - "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" - שנאמר גם הוא ערב כניסת העם לארץ ישראל").
מצב הדברים היה אם כן שהביכורים המקוריים – היבול הראשון של קציר החיטים – לא חזרו גם למעמדם המקורי כהודאה לה' על הקציר, אלא נותרו במעמדם הגבוה – קרבן. תופעת הלוואי של התפתחות זו היא שחגיגת קציר החיטים שבגבולין נתרוקנה מתוכנה ונותרה ללא גרעינה העיקרי – ביכורי קציר החיטים, שהפך לקרבן ביכורים ושנעתק לו למקדש. והיה החוגג שבגבולין תמה ואומר מה הוא תוכן חגיגתי אשר אני חוגג במקומי?
למקום הזה במדויק הגיע והשתלב זכרון יציאת מצרים. למעשה, כל חגיגת הודיה כוללת שני היבטים: האחד - ההודיה לה' על הטוב הספציפי של המאורע הזה, והשני – הודיה לה' על היותו טוב ומטיב באופן כללי. כיוצא בו התקיים גם בחג הקציר: האירוע הספציפי של ראשית התבואה החדשה נחגג אמנם במקדש, אך אירוע הודיה כללי נחגג גם בגבולין. וכך ציווה ה' את הקוצרים שבגבולין – זכרו שכשהייתם במצרים לא יכולתם לנוח ולשמוח, ולפיכך הפסיקו את הקציר והודו לה' על הטוב שנתן לכם (ראו בפירוש חזקוני על אתר).
וכך יושבו השאלות שבראש דברינו: זכרון העבדות המצרים וזכר יציאת מצרים בכלל, הינם שמות קוד לחובת ההודאה הכללית של האדם. ערב הכניסה לארץ ישראל, ובעקבות גלגולי האירועים השונים, התברר, שחג הקציר, שחזר להיחגג בגבולין, איבד את תוכנו המקורי והייחודי לטובת החג שבמקדש. לפיכך חזרה התורה וחידדה את חובת ההודאה הכללית לה', שמוטלת על האדם בכל מצב, בוודאי גם בשעת הקציר שהינה תקופה לחוצה אך גם שמחה.
עדכוני מכס ורגולציה
