מלשון הפסוקים בפרשתנו נראה שחובת התקיעה בחצוצרות מתייחסת שני אירועים נפרדים: האחד – בעת צרה - "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרת ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם"; והשני – בעת הקרבת הקרבנות ברגלים ובראשי החודשים - "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם".
למרות זאת, הרמב"ם מונה מצוה זאת כמצוה אחת בלבד (עשה נ"ט) ולא כשתי מצות נפרדות (וחולק עליו הרלב"ג בפירושו לתורה). מדוע מצוה אחת ולא שתים נפרדות?
למעשה, קיימים מאפיינים משותפים לתקיעות בשני האירועים: מבחינת אופן התקיעות, סדרן, והשימוש בחצוצרה דווקא – אין הבדלים בין שני האירועים. מבחינת תכלית התקיעות – התורה משתמשת במונח זהה: לזכרון לפני ה'. גם טעם השימוש בחצוצרה משותף, והוא – לעורר את הכוונה: כך הוא בהבאת הקרבנות (למניעת מחשבת פיגול, למשל), וכך הוא בתרועה בעת צרה - תחינה לה' שיצילנו מהצרה (ראה ספר החינוך, מ"ע שפ"ב, ומשבצות זהב – פרי מגדים או"ח תקע"ה, סק"ב).
המאפיינים המשותפים משמשים אינדיקציה לכך שמדובר בחובת אחת כללית של תקיעה בחצוצרות. חובה זאת נועדה לתכלית אחת, והיא חלה באירועים שונים, שמחים או קשים. (ראה מגיד משנה, תעניות א, א)
עדכוני מכס ורגולציה
