בעמוד הראשון של גליון "צוהר לשבת" לפרשת האזינו (גליון 416) הופיע מאמר מערכת שכותרתו "למה? ככה!" ובהמשך טוען המאמר (שאינו חתום) כי: "אין משום דבר הגיוני בסוכה. ארעיותה, המיקום שלה, חוסר הנוחות שבה, כולם כביכול עומדים בסתירה לשכל הישר. מצד שני: כמה הגיון יש באמונה? סוכן כמבחן... מה יש בה בסוכה שאין בבית? התשובה היא 'ככה'. רק מי שיוצא מדירת הקבע לדירת הארעי יכול להתחיל לחוש מהי אמונה כי אין דרך אחרת. הלימוד בלבד לא מספיק. אחרי הלימוד חייבת להתפתח תחושת ארעיות, שבה לא משנה מה קורה, בסוף אתה מבין שהכל עובר. המעבר אל הסוכה מעניק פרופורציות. למשך שבעה ימים החלקים הכי זנוחים בחצר הופכים למקום המרכזי ביותר בהוויה. אתה אוכל, ישן ולומד סמוך לבור הביוב שבחוץ, ודווקא שם פתאום מתגלה כמה מעט אדם צריך. אין לאן לברוח יותר. שם, מתמחת לסכך נוצרים הכלים...".
לאורך הדורות קמו ועלו גישות שהדגישו את המימד של הכניעה לרצון ה' כגורם המכריע בקיום המצוות בשונה ובניגוד למימד התבוני והשכלי. לגישות אלו, אין אנו מקיימים את המצוות משום תיקון האדם והחברה שמגולם בהן אלא משום ציותנו - העיוור - לצו ה'. הפליא לעשות בדור האחרון ישעיהו ליבוביץ אשר לא רק שחידד והקצין גישה זו אלא שטען כי זו היתה גם דעתו של... הרמב"ם בסוך דבריו במורה נבוכים. אין מדובר בעמדות שוליות ובלתי משמעותיות, הגם שקיימות גישות אחרות החולקות עליהן מכיוונים שונים – פילוסופיים וקבליים כאחד.
אלא שבכל הנוגע למצוות הסוכה נראה שהדברים הנ"ל סותרים את פשוטו של מקרא, שהרי העידה התורה בצורה ברורה - "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' א-לוהיכם(ויקרא כג, מב-מג)". אמנם קיימת מחלוקת בתלמוד הבבלי (סוכה יא, א) האם אותו סוכות היו ענני כבוד או סוכות ממש, אך ברור לכולי עלמא כי מדובר בראש ובראשונה בזיכרון היסטורי. אם יבוא מישהו וירצה להתווכח על תקפותו לדורות של טיעון הזיכרון ההיסטורי בענין הסוכה נוכל לסייע לו (כפי שמיד נראה), אך הדברים צריכים לעלות בקנה אחד עם דברי התורה ולא להתעלם מהם.
ספר דברים אינו מזכיר את הזיכרון ההיסטורי המגולם בחג הסוכות, והוא מחבר את הסוכות אל האסיף ולא אל יציאת מצרים: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, באוספך מגורנך ומיקבך" (טז, יג). ובענין זה יכול שתישאל השאלה האם ספר דברים מציע הסבר אלטרנטיבי לסוכות, מפרספקטיבה של הליכת 40 שנה במדבר. הרשב"ם בפירושו לתורה (ויקרא כג, מג) נקט בגישה הרמונית ששילבה את ספר ויקרא עם ספר דברים, וחיבר את האסיף עם הזכרון ההיסטורי: "ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב לבלתי רום לבבו על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה". חשוב לשים לב לכך שבפירושו זה יוצר הרשב"ם במכוון דיסוננס בין מצבנו העכשווי הטוב לבין המצב הפחות טוב בצאתם של בני ישראל ממצרים. יחד עם זאת, בשונה מהגישה שהובעה ב"צוהר לשבת", אין הרשב"ם מבקש מהיושב בסוכה לפתח תודעה של חיים בצל האבסורד.
ניתן ללכת רחוק יותר מהרשב"ם בשאלת היחס בין ויקרא לדברים. הרב מרדכיברויאר (פרקי מועדות, עמ' 578-581) עמד על הקשר ההדוק שבין האסיף לבין הסוכה, ולדבריו, הישיבה בסוכה בתקופת האסיף היתה דבר טבעי ביותר, שכן "דרכם של חקלאים לשבת בסוכות בתקופת האסיף, שהרי השדות והכרמים הם רחוקים מהבית, ולפיכך בהגיע ימי האסיף יוצאים מן הבית ומקימים סוכה בכרם... והאוספים דרים בסוכות אלה כדי לקצור את התבואה... וכך הם שוהים בסוכות ימים רבים בכל חדשי הקיץ והחום. וכאשר מגיע האסיף לסיומו הרי הם חוגגים את חג האסיף באותן הסוכות שדרו בהן בכל ימי האסיף". אם כך הם הדברים, הרי שעשיית הסוכה משקפת את מהותו של החג כחג אסיף הכולל הודיה לה' על השפע שנתן לנו.
כך או כך, אין שום הצדקה עניינית לקחת דווקא את מצות הסוכה ולהוביל אותה אל נבכי האבסורד. זה חוטא לסוכה. זה חוטא לשמחת החג. נשאיר את האבסורד לפרה האדומה.
חג שמח, גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
