בשני מקומות נכבדים ומשמעותיים דנה התורה בעונש הכבד - מכות קשות, ייסורים וגלות - המתלווה להפרת הברית עם ה': בפרשת בחוקותי שבספר ויקרא, ובפרשות כי-תבוא וניצבים שבספר דברים. ובכל זאת, שני התיאורים נבדלים בשאלה משמעותית ביותר - מה יביא בסופו של דבר לסיום העונשים ולהשבת עם ישראל לארצו.
מהתיאור הנזכר בספר ויקרא (פרק כו) עולה כי מדובר בתקופה הכרחית של ריצוי עונש שרק בסיומה יוחזר עם ישראל לארצו: "והנשארים בכך יימקו בעווונם בארצות אויביכם... והארץ תיעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם, והם ירצו את עוונם". והואיל מדובר בתקופת הכרחית של ריצוי עונש, הרי שחייב להתלוות אליה מנגנון שיורה על סיום תקופת ריצוי העונש, והחזרת המצב לקדמותו. ואכן, התורה מספרת לנו על קיומו של מנגנון שכזה, והוא - זכרון ברית האבות. על פי מנגנון זה יזכור ה' את הבטחתו לאבות, ומכוח זכרון זה ידאג, לאחר ריצוי העונש, להשיב את העם לארצו: "וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור... וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לא-לוהים...".
לעומת זאת, מהאמור בספר דברים (פרק ל) עולה תמונה שונה לגמרי: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה... והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' א-לוהיך שמה. ושבת עד ה' א-לוהיך ושמעת בקולו... ושב ה' א-לוהיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-לוהיך שמה". על פי דברים אלו אין תקופת מינימום לעונש, וממילא גם אין צורך במנגנון הזיכרון. הכל תלוי בגורם אחד והוא התשובה: ככל שהעם יקדים להכיר בחטאיו ולשוב בתשובה – כך יקוצר העונש ותופסק הגלות.
האם מדובר בשתי פרשיות השוללות זו את זו? לא בהכרח. מצד אחד, ברור שמדובר בשני כיוונים חלופיים. יחד עם זאת, ניתן לומר שמדובר בשני רבדים המתקיימים להם במקביל: פרשיית התוכחה של ספר ויקרא מייצגת את דרך המלך (תרתי משמע) בשימור הברית שבין ה' לבין עם ישראל, בעוד שפרשיית התשובה של ספר דברים מספקת את קפיצת הדרך המאפשרת את קיצור הגלות. מבחינה כרונולוגית, נתן ה' בראשונה את רובד הבסיס, סמוך לאחר חטא העגל, בעוד שקפיצת הדרך הוצגה רק בשנת הארבעים, לאחר שעם ישראל הגיע לבשלות הרוחנית המתאימה.
אם נשווה את אחד המוקדים המרכזיים של תפילות ראש השנה ויום הכיפורים – וכוונתנו לברכת "קדושת היום" המהווה חלק מתפילת העמידה – נוכל לראות שההבחנה שתוארה לעיל מובעת היטב בתפילת מקראי-קודש אלו.
ראש השנה מונע מכוחו של מוטיב מרכזי אחד והוא מלכותו של ה'. התיאור בתורה אודות היום הראשון של החודש השביעי הינו, אמנם, "רזה" ביותר – "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כג) , ובמקום אחר: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם"(במדבר כט), ונצרף לכך את האמור בספר במדבר המבאר מהי התרועה ("ה' א-להיו עימו ותרועת מלך בו") ומהו הזיכרון ("כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' א-לוהיכם ונושעתם מאויביכם") - אך דווקא לנוכח תיאור רזה זה אנו מבינים שזוהי תמציתו של היום: מלכות ה' והזיכרון המנוהל והמופעל על ידי אותה מלכות. ככזה, תוכנו של היום הולם את פרשת התוכחה שבספר ויקרא שהובאה לעיל, אשר מתאפיינת במלכות אשר דנה ומענישה ומנהלת את הזמן ואת הזיכרון. לא יפלא, על כן, מדוע מזכירה תפילת זיכרונות את הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור" מפרשת התוכחה של ספר ויקרא.
בניגוד חריף לכך, נעלמים מוקדיו של ראש השנה - המלכות והזיכרון – מנופו של יום הכיפורים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בברכת "קדושת היום" שבתפילת יום הכיפורים. ולא בכדי, שהרי יום הכיפורים מציע את הדרך האלטרנטיבית, והיא התשובה והסליחה. דברים ברורים בענין זה אומרת לנו התפילה, שבה אנו מבקשים מה': "מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך כאמור...מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך", בדומה לאמור בפרשת ניצבים שבספר דברים.
באופן כללי יותר, ונאמר זאת כאן בקצרה בלבד, זוהי גם הסיבה לכך שהמועד של א' בתשרי אינו נזכר בספר דברים. תוכנו של מועד זה – מלכות ה' – הינו יסודי ובסיסי ביותר, באופן שמושגי התיקון והשיפור, המאפיינים את ספר דברים ואת חוויתם הדתית של דור הנכנסים לארץ ישראל, לא שינו מאומה מתוכנו, ולפיכך לא היה צורך לשוב ולהזכירו. כל זאת, בשונה משלושת הרגלים שעברו תמורה ושינוי גם בספר דברים. את השינוי הדרמטי ביותר, בדומה לזעזועים והתמורות הרוחניות שאפיינו את מסעם של בני ישראל ממצרים ועד בואם לארץ ישראל, עבר יום הכיפורים, ועל כך נספר בבוא העת.
עדכוני מכס ורגולציה
