מדוע הבן ששואל "מה העבודה הזאת לכם" נחשב לרשע, ואילו הבן ששואל "מה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם" - בגוף שני רבים, ולא בגוף ראשון רבים "אותנו" - נחשב לחכם? מדוע שאלתו המתריסה לא הופכת אותו לרשע?
הסיפור על השלישייה "רשע, תם ושאינו יודע לשאול" נאמר עוד בספר שמות, בעת היציאה ממצרים. על פי התכנון המקורי בני ישראל היו צריכים להיכנס באופן די מיידי (שנה וחצי) לארץ ישראל. כבר אז, בזמן אמת של יציאת מצרים היה ברור שיש לקבע את הזיכרון, וכבר אז היה ברור שיהיו שלושה טיפוסים שאצלם שהזיכרון ההיסטורי יטשטש באופן כזה או אחר: יהיו כאלו שלא ידעו לשאול כלל, יהיו כאלו שישתוממו ולא יבינו במה מדובר, ויהיו כאלו שיוציאו את עצמם מן הכלל. כל השאר, בזמן אמת, אמורים היו לדעת על מה מדובר.
חולפות להן שלושים ותשע שנה. עם ישראל חוטא, סב במדבר ימים רבים עד תום הדור ההוא של יוצאי צרים, וקם לו דור חדש אשר הלך במדבר ארבעים שנה, ושעליו נאמר "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא". במציאות כזאת, של חלוף הזמן, ושל ערבוב זכרון נסי מצרים עם זכרון חטא העגל וחטא המרגלים, ערב הכניסה לארץ ישראל, מתעורר גם אותו בן חכם, שדווקא זוכר את הדברים, אך מנסה למצוא את פשר הווייתו הדתית על רקע כלל המאורעות והכניסה לארץ ישראל, ושואל שאלה כללית יותר, שאינה קשורה לזיכרון היסטורי של יציאת מצרים, אלא לחוויה קיומית דתית: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינו אֶתְכֶם". זאת, משום שכל אדם שקשוב לעצמו ישאל את עצמו שאלות קיומיות: מי אני ומדוע אני עושה את מה שאני עושה, וכיצד אני מתחבר אל הדברים?
התורה – לא רק שראתה באופן לגיטימי את השאלה הזאת, ולא רק שנתנה לה מקום – אלא שגם סיפקה מענה מפתיע, והסבירה שהמענה למצוקתו של הבן החכם נמצא בחיבור ההוויה העכשווית לזיכרון ההיסטורי לאומי: "וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה.ַויִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ, וְאוֹתָנו הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ, וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינו, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". התורה אומרת לשואל השאלה: איני מצפה ממך לחוות את זכרון יציאת מצרים כאירוע התלוש מהמציאות העכשווית; להיפך, כולנו נחבר את ההווה שלנו – הכניסה לארץ ישראל – לאירועי העבר, ונייצר רצף היסטורי אחד. (שימו לב להבדל העצום בין תשובת התורה לבין המענה הליטאי-הלכתי שמספק בעל ההגדה - "אף אתה אמור לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ובענין זה נאריך בהזדמנות אחרת).
נעצור לרגע להפסקה קלה לקריאת קטע קצר מתוך הוויקיפדיה על הזכרון הקולקטיבי: "זיכרון קולקטיבי הוא מונח שמשמעו זיכרון משותף לכלל החברה. המונח הוטבע על ידי הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי הלבווקס. על פי הלבווקס קיימים שני מנגנונים בסיסיים הקשורים בזיכרון: הזיכרון האישי, האוטוביוגרפי – אותו נושא האדם מתוך אירועים שונים אותם חווה באופן בלתי אמצעי על בשרו, והזיכרון הקולקטיבי – הכולל בתוכו אירועים של העבר שלא נחוו על ידו באופן ישיר, אלא הועברו על ידי אחרים. הזיכרון הקולקטיבי, בניגוד לאישי, נזקק למתווכים אשר יעצבו את דמותו ויהפכוהו לכזה. בראש ובראשונה המערכות הממלכתיות: מערכת החינוך ומערכת ההנצחה, והמערכות הנמצאות בתווך שבין המדינה לחברה - התקשורת והאקדמיה"
האם כחלוף ארבעים מיציאת מצרים הורה הקב"ה לעצב מחדש את הזכרון הקולטיבי של אירועי יציאת מצרים, באופן השונה מהחוויה הראשונית והמיידית? האם ניתן לראות בכך גם קריאה המופנית אלינו, התובעת מאיתנו להנכיח את אירועי העבר בהווה שלנו?
התשובה, לדעתנו, היא חיובית. במקום נוסף ומוכר מציגה התורה התבוננות רחבה יותר על יציאת מצרים ועל משמעותה לדורות, ולא התבוננות בלבד כי אם ציווי לדורות. כוונתנו לפרשת מקרא ביכורים, המובאת להלן באופן מקוצר:
"והיה כי תבוא אל-הארץ אשר ה' א-לוהיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-לוהיך לשכן שמו שם... ולקח הכוהן הטנא מידך, והניחו לפני מזבח ה' א-לוהיך. וענית ואמרת לפני ה' א-לוהיך, ארמי אובד אבי וירד מצריימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב, וירעו אותנו המצרים ויענונו, וייתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' א-לוהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו... וירא את עוניינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה, וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'... ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-לוהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך".
כל הקורא קטע זה לא יוכל שלא לשים לב לסנדוויץ שיציאת מצרים נתונה בו: מצד אחד – זכרון המפגש בין יעקב ללבן הארמי והירידה למצרים, ומצד שני – ההגעה לארץ ישראל וההתיישבות בה. במלים אחרות, באה התורה ואומרת באופן ברור: אין לראות ביציאת מצרים את התחלת הענין, וגם אין היא מהווה את סופו; היא מהווה חלק - חלק מתהליך היסטורי הנמשך עד עתה. וזוהי בעצם קריאת להנכחתם של אירועי העבר בתוך הווה שלנו: אין המשתתפים רשאים להסתפק בזכרון העבר. עליהם לקשר אותו אל המציאות העכשווית, ולחגוג ולשמוח בהווה – "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-לוהיך ולביתך".
עדכוני מכס ורגולציה
