הדיון המתלהט בשאלה מי יהיה מועמד הציונות הדתית לתפקיד הרב הראשי האשכנזי פתח פתח (אני נזהר מלכתוב את המילה "צהר") לדיון מענין בשאלת מהו תפקידו של הרב. האם על הרב להביא את התורה אל העם או שהרב נדרש להביא את העם אל התורה. מי יבוא אצל מי? דברים שנאמרו במסגרות כאלו ואחרות ושפורסמו באינטרנט שופכים אור מענין על השאלה הזו.
ביום עיוןשנערך לפני כחודשיים בישיבת "עטרת כהנים" בירושלים, תחת הכותרת "הרבנות הראשית לאן" אמר הרב מרדכי שטרנברג, מראשי ישיבת הר המור, כדברים הללו (הציטוטים לקוחים מאתר כיפה, כאן:http://www.kipa.co.il/now/51396.html): "יש אנשים שחושבים שהתורה פותרת לנו בעיות להרבה שאלות וגם מהרב מבקשים שיתן פתרונות והרב יבחן אם הוא נותן פתרונות לבעיות ואם הוא רלוונטי לנושאים האלה. אך התורה לא באה לפתור בעיות בעולם. וכך גם תפקידו ועניינו של הרב להיות תורה בעולם ולא לפתור שום בעיה, זה הפתרון של כל הבעיות...התורה היא לא משהו שעוזר לנו לחיות בעולם הזה... רב איננו עובד סוציאלי. משה רבנו לא בא לפתור את בעיה ולא זו הנקודה אלא לדרוש מה ה' אומר ואיך אנחנו מתקדמים לעולם הבא. הרבה יגידו שהרב לא רלוונטי כי לא מעניין אותם דבר ה', אז צריך שיהיה אכפת לו אך ורק מה ה' אומר ואם הוא לא מאמין בכך הוא לא יכול להיות רב. אם יהיה אכפת לי מפלוני המסכן או מפלונית המסכנה, אני לא אעשה את התפקיד שלי, כי אני לא אהיה מסוגל לומר מה הקב"ה רוצה מאיתנו. אכפת לי רק דבר אחד: שרצונו של ה‘ יצא לפועל. התורה היא מטרה, לא אמצעי“.
עמדתו של הרב דוד סתיו, אחד מהמועדים לתפקיד, נראים כאילו מצויים בעולם אחר לגמרי. בראיון שניתן לעיתון הארץ לפני כשלושה חודשים(http://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/1.1929777)אמר הרב סתיו כך: "ברמה העקרונית, השאלה היא מה אני, כפקיד, רואה לנגד עיני כשמגיע אלי אדם. האם זה עוד מישהו שאני עושה לו טובה שאני מטפל בו, או שאני סוכן מכירות, שצריך לעשות הכל כדי שיקנו את המוצר שלי. שוב, בלי שום ויתור הלכתי, אני סוכן מכירות שמוכר את היהדות. הרבנות צריכה להבין שיש לנו אינטרס עליון שכל אדם שפוקד אותה ייצא בתחושה שהוא קיבל השראה". ועוד הרחיב ואמר: "יש לנו היום בארץ מיליון ורבע עולים מברית המועצות לשעבר. הם טעונים הוכחת יהדות. אנחנו בצהר לא אומרים לאנשים האלה “אדוני, אני מצטער” וזורקים אותם מכל המדרגות. אנחנו נעזור לו להוכיח שהוא יהודי. אנחנו מפעילים מערכת שנקראת "שורשים", מחלקה ששכרה שירות רבנים דוברי רוסית, שחוקרים ועוזרים לחבר’ה האלה.... צריך לשנס מותניים ולעזור להם, כי האנשים האלה, אם הם לא יוכלו להתחתן ברבנות, הם פשוט יתחתנו בקפריסין ולא כי הם רוצים. פשוט כי הם לא יכולים אחרת. את זה אני בא לשנות. בלי זה אין לי עניין בתפקיד הזה. באמת".
אגב, אסור להחמיץ את הבמות הכל כך מנוגדות שבהן נאמרו דברי הרבנים. דברי הרב סתיו הנ"ל נאמרו, כאמור, בראיון לעיתון הארץ בעוד שדבריו של הרב שטרנברג נאמרו ביום עיון שהתקיים בישיבת עטרת כהנים, וכאילו ששתי הבמות נבחרו במיוחד כדי להשיב לשאלה שהצבנו בפתח דברינו - מי בא אצל מי.
דברי התלמוד הירושלמי, שנחשפתי אליהם רק לאחרונה בקריאת מאמרו הנהדר של הרב שרלו שפורסם באחד מעלוני השבת האחרונה (בין מודעות הנופש בחו"ל...), היכו אותו בתדהמה. האם מדובר במאבק עתיק יומין? האם המתגוששים המקוריים הם לא אחרים מהקב"ה ומשה רבנו?
הנה דברי הירושלמי ככתבם (תענית, פ"ד, ה"ח): "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה והיה משה תפוש בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר "ולכל היד החזקה"".
מדובר בסיטואציה מיוחדת במינה, הכוללת שני שלבים. בשלב הראשון (ועמד עליו יפה הרב שרלו במאמרו), שהוא השלב האידילי (לפני חטא העגל), מחזיקים הקב"ה ומשה בלוחות באופן שוויוני לגמרי בלוחות (כל אחד בשני טפחים). ולא רק זאת – אלא שקיים באמצע מרחב של שני טפחים המאפשר את המפגש בין א-להים לאדם: מצד אחד, בבואו אל המרחב המשותף יקשיב האדם למה שקיים בשני הטפחים המוחזקים על ידי הקב"ה, ומצד שני, יביא האדם למרחב המשותף את שני הטפחים מעולמו שלו. במרחב המשותף יתקיים המפגש בין ה' לאדם. התורה תרד אל העם והעם יעלה אל התורה.
לפתע הגיע החטא אשר זעזע את סדרי העולם האידילי. בעטיו של החטא ביקש ה' לבטל לא רק את המרחב המשותף אלא גם את חלקו של האדם, ולקחת את התורה בחזרה לעולם העליון, אולי עד שיבוא הרגע שבו ניתן יהיה שוב לקיים מרחב משותף. משה רבנו הבין את הקטסטרופה שתיווצר ממהלך זה ולפיכך יזם מהלך אחר לגמרי – להביא את התורה כולה לעולם האנושי כדי לייצר מצב של תיקון של החטא. וכך עשה משה – הוריד את הלוחות.
בעת ההתגוששות לא חשב משה שבהגיעו לעולם שלמטה הוא ישבור את הלוחות, אלא תכנן להוריד אותם אל העם ולעשות בהם שימוש לתיקון המצב. כשהגיע למטה, ראה משה את החורבן והבין שלא יהיה בכוח הלוחות השלמים לייצר את התיקון, ולפיכך יצר פתרון רדיקלי יותר - שבירת הלוחות ופניה ליצירת הסדר חדש.
והנה ההפתעה: את התשבחות קיבל משה לא על שבירת הלוחות אלא על חטיפתם מיד הק"בה. התורה שיבחה את משה על המהלך ההירואי שלא לאפשר לקב"ה לבטל את חלקו של האדם בתורה ולבטל את המרחב המשותף, ועוד יותר מכך – על ההכרעה שקיבל משה רבנו שטוב לה לתורה שתרד אל העם גם בעיצומו של חטא העגל, ואל תישאר לה בעולמות העליונים.
עדכוני מכס ורגולציה
