לאחר סיפור המאורעות הקשים הנזכרים בעיקרה של פרשתנו – שליחת המרגלים, בכי העם, העונש וכשלון המעפילים – ממשיכת הפרשה ומביאה עניינים נוספים וביניהם פרשת הנסכים הקובעת כי לכל עולת יחיד ושלמי יחיד יתווספו מנחה ונסך.
מדוע פרשיית הנסכים נזכרה רק בפרשתנו? מדוע היא לא ניתנה קודם לכן? אין לשכוח: ענייני הקרבנות החלו לידון עוד בפרשת תצוה שבספר שמות והם פורטו בהרחבה בספר ויקרא. פרשת תצוה אף מזכירה את החובה להוסיף מנחה ונסך לקרבן הציבור של עולת התמיד הנזכר בה. ברור, אם כן, שאי הזכרת פרשת נסכי היחיד עד עתה אינה מקרית, ולמעשה, כפי שכתב הרש"ר הירש בפירושו לפרשתנו, מצוות נסכי היחיד ניתנה כתגובה למאורעות הקשים הנזכרים בפרשתנו.
מה הם המנחה והנסכים שבהם עוסקת פרשתנו? מדובר במנחה המורכבת מקמח ושמן וביין המובאים כתוספת לקרבן העולה והשלמים של היחיד. בעצם התופעה של הבאת מנחה ונסכים כתוספת לקרבן יש חידוש קונספטואלי, שכן עד עתה כל קרבנות היחיד שנזכרו בתורה – אלו של הבל, נח ואברהם - הובאו ללא תוספות כלשהן, וחידוש זה היה נדרש על רקע המצב העגום לאחר חטא המרגלים.
עולות ושלמי היחיד באים ביסודם לייצר חיבור בין האדם המקריב לבין ה', בין אם זה ביצירת קשר רוחני ראשוני או לצורך הודיה לה' על הטוב. בא האדם המקריב הרוצה לתת משלו לה' ומביא קרבן במקום להביא את עצמו. כל הסיטואציה הזאת נמצאת בספירה רוחנית, תוך ניתוק או אדישות מהעולם הטבעי הסובב. הקירבה לה', אליבא דעולת ושלמי היחיד, מושגת בפעילות רוחנית הנעשית במרחב עצמאי, בין האדם לה', שהינו סגור ומנותק מהעולם הסובב.
צירוף המנחה והנסך קורא תיגר על הרעיון הזה, ומוסיף אלמנט נוסף לעולת היחיד ושלמי היחיד. עד עתה קרא האדם לה' ואמר לו "ראה את הקרבן הזה כאילו אני קרב לפניך וכאילו אני מודה לך בהבאת חלק ממני אליך". המנחה והנסך נראים, בצדק, ככאלו שאינם שייכים למסגרת הזאת, שהרי, בשונה מקרבן החי, הם אינם באים כמובן כמייצגי האדם. המנחה והנסך מוסיפים צלע נוספת למישור היחסים אדם – ה', והוא עולם הצומח, שהוא העומד בבסיסם של החיים כולם – בעלי החיים והאדם כאחד. וכאילו אומרים המנחה והנסך לאדם המקריב – אין זה נכון לייצר ניתוק ואדישות בין העולם הרוחני לעולם הארצי; הללו שלובים אחד בשני ולעולם הארצי קיים גם חלק גם במקום שנראה אינטואיטיבית כבלתי רלבנטי. הכל מעורבב.
תוספת זו נדרשה ליחיד בשעה של הנפילה הרוחנית האדירה שהתלוותה לאירועי המרגלים. בעיקרו כל הכשלון עומדת חוסר היכולת של העם לייצר את המשוואה הנכונה בין הבטחת ה' "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמורך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי", לבין הממצאים "עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם". היחידים שהשכילו להציב את המשוואה הנכונה, ולדבוק בכך שמעורבותו של ה' נמצאת גם בעולם הטבע והמעשה, הם כלב ויהושע אשר אמרו באופן ברור: "אם חפץ בנו ה', והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו.. אך בה' אל תמרודו, ואתם אל תיראו אתעם הארץ כי לחמנו הם; סר צילם מעליהם וה' איתנו אל תיראום.
אותה ההפרדה שהנחתה את המרגלים בניתוחם את המציאות בארץ כנען באים המנחה והנסכים להסיר, והם קוראים ואומרים - הכל מעורבב.
לא היתה זאת הפעם הראשונה שעם ישראל חשש מערבוב יתר של תחומים: היה זה למרגלות הר סיני, עת העם חשש לעלות למעלה ולפגוש את ה', וחלף זאת ביכר העם להישאר למטה וביקש ממשה לעלות ולדבר עם ה', "ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות". בעקבות אירוע זה הוקם המשכן אשר ביקש לחבר בין העולמות, בפורמט חדש - במקום שהעם יעלה למעלה, ירד ה' למטה. והנה, ושלא במפתיע, בעולם זה של המשכן חודש לראשונה עניין הנסכים של עולת הציבור. גם עולת הציבור המקורית הגיעה ללא נסכים (ראו, למשל, את הזבחים שהעלו נערי בני ישראל למרגלות הר סיני), ובמשכן צורפו לה הנסכים. וכאילו באו הנסכים לומר לעם ישראל כי גם כאן במשכן, מקום בו ישכון ה', ישרור חיבור, ועולם הארץ והעולם הרוחני ישמשו בערבוביה.
עדכוני מכס ורגולציה
