פרה אדומה - פתרון פרקטי לדרישה קשוחה
פרשיית פרה אדומה אתגרה, לאורך כל הדורות, את מי שעסק בפרטיה, בשאלה מהו הגרעין המלכד של כלל ענייניה המרובים של פרשיה זו. מעבר למסתורין שנלווה לענין, מדובר, בראש ובראשונה, בענין מורכב המסתעף לפרטים שונים - שריפת הפרה, המרכיבים שנשרפים יחד עם הפרה, הכנת האפר ומי הנידה, טומאת מכיני האפר, טומאת מת, אופן ההיטהרות מהטומאה, ועוד.
לנוכח קיומו של מערך מסועף זה, חייב שתהיה קיימת תפיסה כוללת מאחורי ריבוי המרכיבים וההלכות. ציוויו הכללי של הרמב"ם, כפי שנזכר בסוף הלכות תמורה – "אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם, ראוי להתבונן בהם, וכל שאתה יכול ליתן לו טעם – תן לו טעם" – קורא לנו להסביר את פשר הדברים.
להבנתנו, הפסוק "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא" הינו בעל ערך מכונן בכל הנוגע להבנת הפרשייה, ובאמצעותו נוכל להתחקות אחר אותה תפיסה כוללת של הפרשייה. משמעותו של הפסוק, ובכך אנו צועדים בעקבות המשנה במסכת פרה והבבלי במסכת מנחות, היא שיש לראות במי הנדה כקרבן חטאת.
אכן, קיימים אלמנטים רבים בהכנת הפרה האדומה המזכירים את קרבן החטאת: בדומה לכמה סוגים של חטאות, גם הפרה האדומה נשרפת כליל; בדומה לחטאות שנעשה שימוש בדמן (שהיינו, שדמן ניתן על גבי המזבח), גם בדם הפרה האדמה נעשה שימוש והוא נכנס לתוך האפר; ובדומה להזאת דם החטאת, גם את מי הנידה מזים (על המיטהרים).
במילים אחרות – אפר הפרה האדומה ומי הנידה משמשים כתור תחליף או מקבילה של קרבן חטאת רגיל. ועבור מי? עבור מי שמיטהר מטומאת מת.
מדוע מי שמיטהר מטומאת מת צריך להביא קרבן חטאת? לאמיתו של דבר, אין כל דבר מתמיה בכך שקיים צורך להביא קרבן חטאת על מנת להיטהר מטומאת מת. משמעותה המרכזית של הטומאה הינה קירבה כזאת או אחרת לאובדן חיים ולמוות, וכפועל יוצא מכך - ריחוק מהמקדש, שהוא מקור חיים למבקשי ה׳. כל מי שהתרחק מהמקדש ורוצה לחזור אליו צריך לבצע טקס של חידוש הקשר עם המקדש, אשר במרכזו עומד קרבן חטאת שתכליתו היא מעין ״ניקוי שולחן״, דהיינו יצירת דף חדש ביחסי האדם והקב״ה. ונדגיש - קרבן חטאת אינו מובא דווקא ככפרה על חטא, שהרי היולדת או הזבה טעונות הבאת קרבן חטאת, אף כי אין כמובן כל חטא במעשיהן. מה שיש בהן הוא נגיעה באבדן חיים (היולדת, למשל, איבדה חיים כפולים שהיו בקירבה), אשר יצרה ריחוק מהמקדש, ואשר מצריכה פתיחת דף חדש לצורך חידוש הקשר עם המקדש. פתיחת הדף החדש וניקוי השולחן מהאירועים הקודמים נעשים באמצעות קרבן חטאת.
זאת אפוא התשובה לשאלה מדוע מי שמיטהר מטומאת מת צריך להביא קרבן חטאת – כי המיטהר שלנו נגע במוות, ועל מנת לחזור ולהתקרב למקדש עליו לבצע "יישור קו" באמצעות הבאת קרבן חטאת.
אלא שאם כך הם הדברים, נבוא ונקשה מדוע התורה אירגנה למיטהר מטומאת המת תחליף לקרבן חטאת רגיל, בדמותו של אפר הפרה האדומה, ולא כפתה עליו להביא את קרבן החטאת הרגיל?
אכן, ראוי היה לעשות כן, אלא שאליה וקוץ בה - טומאת מת הינה כה נפוצה עד שלא יעלה על הדעת שכל טמא מת יחויב בהבאת קרבן כתנאי לקרבתו המחודשת למקדש. חיוב בהבאת קרבן כאמור היה מביא להתרוששות האנשים, או להימנעותם מהבאת קרבן גם במחיר של אי כניסה למקדש, או, חמור מכך, לכניסתם למקדש ללא הבאת קרבן כלל. לפיכך הציעה התורה פתרון בדמותם של אפר הפרה האדומה ומי הנידה: הללו ישמשו כתחליף של קרבן חטאת עבור טומאת מת הנפוצה, ובאופן זה יעבור האדם תהליך חטאתי מקובל, מבלי להטיל עליו עלויות שלא יוכל לשאתם. מצד שני, הואיל ומדובר בשימוש במעין תמצית של קרבן (מי נדה המבוססים על אפר החטאת), להיטהרויות רבות מאד, יכלה התורה להיות קפדנית באופן קיצוני בדרישות המוצבות כלפי ״חומרי הגלם״: זו חייבת להיות פרה אדומה דווקא (אדומה - המזכירה כמובן את דמו של המת), תמימה, אשר לא עלה עליה עול, מהסוג המעולה ביותר, ולא בהמה רגילה.
אגב, המשכו של הקו הזה נמצא בטומאת שכבת זרע וטומאת הנדה, אשר קשורות גם הן במהותן הבסיסית ביותר לאובדן חיים. בכל הנוגע לטומאות אלו, שהן תדירות ביותר, הזאת מי חטאת הינה בלתי אפשרית לחלוטין מבחינה מעשית. לפיכך ויתרה התורה למיטהר/ה הן על קרבן החטאת, והן על תחליפו – הזאת מי חטאת, והסתפקה בטהרתו/ה במקוה מים בלבד.
סיכומם של דברים: להבנתנו, פרה אדומה הינה קרבן חטאת. היא מוצתה לכדי רכז מזוקק, על מנת להגיש פתרון פרקטי לדרישת טהרה קשוחה ומוגדרת.
עדכוני מכס ורגולציה
