את הפצצה שהטילה עלינו תרצה באותו יום היה לנו מאד קשה לעכל. כשאבא נפטר - נותרנו חמישתנו, צעירות, רווקות, תמימות, יפות, וכל כך בודדות בעולם. לא היה לנו קל להשתקם, ויש כאלו שאומרים שבגלל זה עדין לא התחתנו (למרות שאנחנו די צעירות). ועכשיו הגיעה הפצצה הזאת שהטילה עלינו תרצה.
זה היה ברור שזה יגיע מתרצה. תרצה היתה המצחיקה שבחבורה שלנו, וגם החברותית ביותר. היא היתה זאת שהכירה את כל המשפחה. כשאמרה לנו שהיא פגשה את אשריאל הייתי בטוחה שהיא עומדת לספר את אחד מסיפוריה הכל-כך מצחיקים.
לא היה צריך להתעמק במבטה של תרצה כדי להבין שמשהו קרה. היא היתה כבויה לגמרי. מרוקנת, מיואשת. את סיפורה היא הביאה בצורה מונוטונית, כמעט כמו שגרת היום שלנו במדבר. תרצה סיפרה שהיא פגשה את אשריאל. היא סיפרה שהוא היה נראה נרגש מאד, ושהוא הודיע לה שמדברים על כך שאו-טו-טו נכנסים לארץ ישראל, וששם, בארץ ישראל, יהיה לכל שבט שטח קרקע גדול.
למען האמת, לא הבנתי באותו רגע מה רע במה שאשריאל הודיע לתרצה. הרי חיכינו לכניסה לארץ ישראל כל כך הרבה זמן וסוף סוף הודיעו לנו שהיום הזה מגיע, אז עכשיו אהיה עצובה בגלל זה? אם חשתי צביטה בלב באותו רגע, היה זה רק בגלל שהצטערתי שאבא לא זכה להגיע ליום הזה.
הבהרה נוספת מתרצה הספיקה כדי שאבין את גודל הקטסטרופה. "את מה שאשריאל לא סיפר לי", המשיכה תרצה בקול מתכתי, נטול רגש, "שמעתי אחר כך משמידע. שמידע אמר לי שאנחנו לא נקבל כלום, ושנצטרך לחפש לנו מקום חדש לחיות בו. הוא התרברב שהכל יעבור אליהם, אל הדודים של אבא, כי חלוקת הנחלות של כל שבט תיעשה לפי משפחות אב". "מה שכאב לי במיוחד", הוסיפה תרצה, "היו דברים האחרונים של שמידע: "אף אחד לא יקשיב לכן. אתן חמש נשים פתטיות, בנותיו של חוטא, שהמיט עלינו חרפה".
איפה אבא כשצריך אותו, הרהרתי באותו רגע בליבי. איפה אבא. הוא כבר היה מראה להם.
אבא חסר לנו מאד. הוא אהב אותנו מאד והיה גאה בנו. המוות שלו, שקרה לא לפני זמן רב, במדבר, היה פתאומי וקורע, ועדין קשה לי לדבר עליו. אבא אמנם נפטר בגיל לא צעיר - חמישים ותשע, אך התחתן מאוחר ולא הספקנו לבלות איתו הרבה שנים. שנות ילדותו עברו עליו במצרים, וכשהיה בערך בן תשע עשרה יצא יחד עם אביו, משפחתו וכל עם ישראל ממצרים. למזלו, בעת שאירעה הטרגדיה עם המרגלים הוא עוד לא היה בן עשרים, ולא נגזרה עליו גזירת המוות במדבר. הוא היה דמות חזקה ודומיננטית, ולא פלא שקורח ועדתו חיזרו אחריו במרץ שיצטרף אליהם, למרד שלהם.
היה באבא משהו עקשן. הוא ידע להתעקש ולעמוד כסלע איתן, והוא חינך אותנו לעמוד על שלנו, גם בעולם של בנים, ולא לוותר על זכויותינו. יכולת העמידה האיתנה שלו הצילה אותו כאשר הצליח לסרב להפצרותיהם האינסופיות של קורח ועדתו להצטרף אליהם.
היה לי ברור שאסור לנו לוותר. אנחנו צעירות וכל עתידנו לפנינו. ללא נחלה לא נוכל להתקיים ולא נוכל להקים משפחה ולהמשיך את השושלת המשפחתית. אסור לנו לוותר.
"מה אתן מציעות לעשות?" שאלה תרצה. מחלה ומלכה היו עדין קטנות, כך שהשאלה הופנתה בעיקר לנועה ואלי. "נלחם" - קראנו נעה ואני ביחד. "זה מה שאבא לימד אותנו לעשות.אנחנו צעירות וכל עתידנו לפנינו. נלחם, נגיע עד משה רבינו, נעמוד ונספר מי היה אבא, ונתעקש על כך שלא יכול להיות שיעשו לנו עוול ושיותירו אותנו ללא מקום לחיות בו.
"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנתָיו מַחְלָה נעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד לֵאמר. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ"
עדכוני מכס ורגולציה
