פרשת מטות נפתחת בענייני הנדרים: "וידבר משה אל ראשי המטות, לבני ישראל לאמר: זה הדבר אשר ציווה ה'. איש כי ידר נדר לה'... לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". שתי שאלות מתבקשות בענין זה: האחת – מדוע דיני הנדרים מובאים דווקא כעת, בשנת הארבעים ערב הכניסה לארץ ישראל ולא קודם לכן? והשניה - מדוע דינים אלו ניתנו באמצעות גורמי ביניים - ראשי המטות - ולא ישירות לבני ישראל?
נרחיב ונאמר שהשאלה הראשונה אינה עולה רק בקשר לדיני הנדרים. בפרשת הקודמת – פנחס - קראנו על קרבנות המוספים, וגם ביחס אליהם יש לשאול מדוע דינים אלו הובאו דווקא בעיתוי הזה, במיוחד לאור העובדה שדיון בענייני הקרבנות נעשה כבר בפרשת אמור שבספר ויקרא. ויתירה מזו, שבספר דברים נקרא על מצוות רבות – חלקן חדשות וחלקן מוכרות – הנידונות בהרחבה בספר דברים, וגם ביחס אליהן יהיה מקום להעלות אותה שאלה. השאלה השניה, לעומת זאת, דהיינו - מדוע דיני הנדרים ניתנו לראשי המטות - מתקיימת רק בדיני הנדרים ולא בעניינים אחרים. בשל ייחודיות זו נחפש את המפתח באמצעות פתרון השאלה השניה.
להבנתנו, דברים אלו קשורים קשר הדוק ובל יינתק לציווי וההודעה הדרמטיים שניתנו לו על ידי ה', שקראנו עליהם בפרשת פנחס, ולפיהם הוא לא ייכנס לארץ ישראל: "ויאמר ה' אל משה, על אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראית אותה ונאספת על עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרון אחיך". הודעה זו הכניסה את משה רבינו ללוח זמנים גדוש וצפוף שבו היה על משה להדריך את העם בכניסה לארץ ישראל, ולהעביר לעם את ציווי ה' שניתנו לו. המשימה היתה כבדה ביותר משתי סיבות עיקריות: ראשית, משה רבינו ידע שהזמן מוגבל ביותר, בהיותנו מצויים בשנת הארבעים, ומתוך ידיעה ברור שלאחריה עם ישראל יכנס – בלעדיו - לארץ ישראל. ושנית, משום שהיה זה דור חדש, שונה לחלוטין מקודמו, שדרש התייחסות מורכבת הן ביחס לעברו והן ביחס לעתידו. משה רבינו מבין שעלול להיווצר ואקום אדיר בהיעדרו, גם כאשר יהושע ינהיג את העם, ולפיכך הוא מבקש לבצע העברת מקל – ממנו אל העם – באופן מהיר, מסודר וממצה ככל האפשר.
הצעדים הראשונים שעושה משה רבינו מתמקדים בשלושה עניינים עיקריים שעליהם אנו קוראים בפרשות פנחס, מטות ומסעי: חלקות הנחלות בארץ ישראל, ענייני המקדש, והדין האישי. חלוקת הנחלות טופלה מהר, מן הסתם בשל נפיצותו של הענין, והבנתו של משה שבהעדר השתתפותו בענין העסק עלול להתפוצץ. אכן, סיפור המשא ומתן בין משה לבין בני ראובן וגד ממחיש כמה צדק משה בענין זה. ענין הקרבנות במשכן היה רגיש מאד לאור מחלוקות העבר בענין זה, הן מול קורח והן מול הנשיאים, ולאור הסתלקותם של שני השחקנים המרכזיים - אהרון ומשה – מהזירה. לפיכך מייצב משה, בציווי ה', ענין זה באופן ברור. בכך גם משודר מסר ברור – שהקרבנות ימשיכו ללוות את עם ישראל בכניסתו לארץ ישראל.
הענין השלישי הוא עניין הנדרים. כשלעצמו, אין בו רגישות מיוחדת, אבל באמצעותו מצליח משה להכניס את ראשי המטות כשותפים משמעותיים בתוך תהליך העברת המקל להנהגה הבאה. להבנתנו, משה רבינו, בציווי ה', מעלה על פני השטח באופן מכוון נושא - ענייני הנדרים - שאותו הוא יכול "להפריט" מההנהגה הראשית, ולהעביר אותו להנהגה המקומית שבטית, לצורך העברתו לכל בית אב (אין לשכוח, מדובר כאן בנדרים המטופלים במסגרת המשפחתית). באמצעות כך הוא יוצר שותפות עם ההנהגה השבטית לא רק בהנהגה הפוליטית-חברתית, אלא גם בהנהגה הדתית.
זוהי רק תחילתו של מהלך. בספר דברים נקרא על רפורמות מרחיקות לכת יותר בתחומים שונים ובכללם תחומי הנהגת העם. פרשת מטות היא רק תחילתו של המסע.
עדכוני מכס ורגולציה
