ספר דברים, שאנו עומדים בפתחו, דן בצורה רחבה בעניינים רבים שאירעו לבני ישראל בדרכם ממצרים לארץ ישראל. ואולם דברים אלו אינם מובאים כסדרם, והשוני בולט כבר בפרשתנו, שבה משה פותח בסיפור מינוי השופטים שאירע בתחילת מסעם במדבר, לאחר מכן מספר על המרגלים, ובהמשך מתאר את המסע לכיבוש הארץ – מהר שעיר, דרך מואב ועמון, ועד לסיחון ולעוג. והקורא תמה: להיכן נעלמו להם יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, חטא העגל והקמת המשכן, ומדוע ביכר משה לפתוח את דבריו באופן שפתח?
להבנתנו, המוקד שסביבו עומד נאומו הראשון של משה רבינו הוא ההודעה הדרמטית שהוא עומד למסור לעם: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם. יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה, אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל". אמנם אי כניסתו של משה לארץ כנען היתה ידועה למשה קדום לכן, אך העם טרם ידע על כך, ומשה חייב להתחיל להכין את העם למצב החדש.
כיצד מוסרים הודעה דרמטית כל כך לעם? כיצד יקבל העם – שאמר על משה "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים" – את הבשורה הזאת? כיצד יסתדר העם ללא משה רבנו אשר נשא את העם "כאשר יישא האומן את היונק"?
משה רבינו בוחר להעביר את ההודעה הזאת באופן מדורג, בכמה שלבים. בשלב הראשון – זה הנזכר בפרשתנו – הוא נוגע בענין הזה כאילו כבדרך אגב, בהזכירו את חטא המרגלים: "וישמע ה' את קול דבריכם, ויקצוף ויישבע לאמור. אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבותיכם... גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם. יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה, אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל. וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבואו שמה, ולהם אתננה והם יירשוה. ואתם, פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוף". כתבנו "כאילו כבדרך אגב", כי, למעשה, כל ענין חטא המרגלים הובא בפרשתנו על מנת להטמיע בו את ההודעה הקשה על סיומה של תקופת משה, להקהות מעוצמתה של המכה, ולהודיע לעם כי דור הולך ודור בא, וכשם שהדור החדש נכנס לארץ כנען במקום הדור הישן, כך גם יהושע בן נון מוביל את העם לארץ כנען במקום משה.
ולא רק זאת. ההודעה על ירידתו מבמת הנהגת העם שולבה על ידי משה בתוך שתי שכבות הגנה העוטפות אותה ואת העם. לפני שמשה רבינו ידהים את העם בהודעתו על כך שהוא לא ייכנס לארץ כנען הוא מספר לעם על מינוי השופטים, דבר שאירע לפני כארבעים שנה. אמנם זהו מאורע חשוב כשלעצמו, אך בוודאי שאינו מרכזי כיציאת מצרים, ואיזכורו, לכאורה, לא היה צריך לבוא בראשית הנאום, אלא אם נבין שתכליתה של הזכרת השופטים נועדה להזכיר לעם כי יש לו הנהגה שבטית מסודרת ומאורגנת ולהכין את העם לקראת ההודעה הדרמטית.
שכבה נוספת, מצידה השני של ההודעה, היא אירועי הכיבוש בעבר הירדן המזרחי. גם כאן, מדובר באירוע משמעותי אך לא מרכזי כמעמד הר סיני וכריתת הברית, ולפיכך איזכורו בתחילת הנאום נראה כאיבוד פרופורציות, אלא אם נסביר כי תיאור מסעות הכיבוש בעבר הירדן המזרחי מועד להסביר לעם שה' נמצא איתם ולכן הם יוכלו להמשך במסע ההצלחות גם ללא משה. לא בכדי כולל נאום הפתיחה, לקראת סיומו, את הציווי לעם: "לא תיראום, כי ה' א-לוהיכם הוא הנלחם לכם".
וכך משה רבנו מעמיד את הסתלקותו מעמדת ההנהגה בצילו של מסר ברור וחד לעם: עם הנהגה טובה ובעזרת ה' – תצליחו להסתדר בלעדי.
הואיל וזאת היתה הנקודה הקרדינאלית של נאום הראשון של משה, לא היה כל מקום להזכיר ולפרט בנאום זה את יציאת מצרים או מעמד הר סיני. הללו ימתינו לנאומים הבאים.
עדכוני מכס ורגולציה
