פרשתנו מספרת על מאורע סתום שאירע בשנת הארבעים עוד לפני המלחמה עם סיחון מלך האמורי: "והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלושים ושמונה שנה, עד תום כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה כאשר נשבע ה' להם. וגם יד ה' היתה בם להומם מקרב המחנה עד תומם. ויהיה כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם. וידבר ה' אלי לאמור... ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו". הפרשנים התחבטו רבות בשאלה האם מדובר במאורע ספציפי שבו ה' המם את דור יוצאי מצרים, ומה בדיוק אירע שם.
השוואתה של פרשייה קצרה זו עם האמור בפרשה המקבילה בספר במדבר (פרק כא) תסייע לא רק להבנת פסוקי פרשתנו, אלא גם תיישב תמיהות העולות בפרשיה המקבילה. כפי שמיד נסביר אירוע המהומה שבו נכחדו סופית אנשי דור מצרים ושעליו מסופר בפרשתנו הוא אירוע הנחשים השרפים של ספר במדבר. הדבר מתאים ביותר לזמן (שנת הארבעים) ולמקום (ארץ מואב, לפני נחל זרד, לאחר שסבבו את ארץ אדום – הר שעיר).
כזכור, אירוע הנחשים השרפים אירע בשנת הארבעים, לאחר מותו של אהרון, כאשר בני ישראל נסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום ימים רבים. או אז קצרה נפש העם בדרך והעם התלונן "למה העליתונו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". בתגובה לכך שילח ה' בעם את הנחשים השרפים אשר נשכו את בני ישראל והמיתו עם רב מישראל. העונש הקשה והמיידי הביא את העם לפנות אל משה ולומר לו "חטאנו כי דברנו בה' ובך, התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש", ואכן, משה התפלל בעד העם, ובעקבות כך הורה ה' למשה לעשות את נחש הנחושת – "והיה כל הנשוך וראה אותו וחי". העם נרפא והמשיך לאחר מכן במסעותיו, לאובות, עיי העברים, נחל זרד, ומספר תחנות נוספות, ולאחר מכן החל במלחמתו עם סיחון מלך האמורי.
פרשיית הנחשים השרפים טומנת בחובה קושי ניכר, הצף ועולה על רקע השוואתה של פרשייה זו לאירועי תלונה ועונש אחרים הנזכרים בתורה. פרשיית הנחשים השרפים הינה המקום היחיד הנזכר בתורה שבו בני ישראל חטאו ולאחר מכן התוודו על חטאם וביקשו מחילה ("חטאנו כי דברנו בה' ובך") ונסלח להם. לא מצאנו כדבר הזה לא בחטא העגל, לא בחטא המרגלים, לא במתאוננים, לא בקברות התאווה, לא אצל קורח ועדתו, ולא במקום אחר. אדרבה, באותם מקרים שבהם אנו מוצאים בקשה למחילה או להסרת עונש – מדובר בבקשה של העם שלא נענתה (המעפילים) או בבקשה אשר באה מצידו של משה, תוך שימוש במוטיב של חילול ה' (למשל – בחטא העגל - "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים), אך לא בבקשה של העם.
במה התייחדה פרשת הנחשים השרפים מפרשיות אחרות? מדוע רק כאן ביקש העם מחילה ולא במקרים קודמים. התשובה המתבקשת (והנכונה באופן חלקי) היא שמדובר בפרשיית תלונה וחטא הנוגעת באופן מובהק גם לדור החדש, בניהם של יוצאי מצרים, דור אשר התחנך על ידי ה' ארבעים שנה במדבר, שהכיר בהנהגת ה', כוחו וניסיו, ולא בפרשיית חטא של דור יוצאי מצרים שחלקם כבר מתו במדבר. דור זה ידע להתוודות על חטאו ולבקש מחילה בשונה מאבותיו. אלא שאם כך הם הדברים תבוא ותתייצב מולנו קושיה חזקה בהרבה: אם עסקינן בדור החדש של עם ישראל מדוע בכלל נזקק העם להתלונן ולחטוא?
התשובה, לשיטתנו, מפתיעה: המתלוננים והחוטאים לא היו אלו שביקשו את המחילה. המתלוננים והחוטאים היו דור יוצאי מצרים, ואילו המתוודים ומבקשי המחילה היו בניהם, הדור החדש. את התלונה שהביאה לעונש הנחשים השרפים הוביל הדור הישן. הוא זה אשר אמר דבר בה' ובמשה "למה העליתונו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". תלונות דומות שמענו מפי דור יוצאי מצרים כבר בעבר. אמנם הדור החדש כבר היה בוגר אך לא היה בכך די וכל עוד הדור הישן עמד בראש הנהגת העם לא יכל הדור החדש למנוע את הישנות התלונות.
בעקבות התלונה הכחיד ה' באופן סופי את הדור הישן באמצעות הנחשים השרפים, "עד תומם". לאחר שהדור הישן אבד כליל התאפשר סוף סוף לדור החדש להשמיע את קולו מבלי שהיה מי שהשתיקו. או אז בא הדור הישן והתוודה על החטא וביקש מחילה, וכאמור לעיל, ה' נענה לו. עונש הנחשים השרפים הוסר לא באמצעות חזרה בתשובה של העם אלא בשל שינוי המאזן הדמוגרפי-גילאי של העם, שאיפשר לדור החדש ליטול את הפיקוד ולהוביל את העם הלאה.
בהקשר מעט רחב יותר, אירוע הנחשים השרפים היה מאורע התלונה האחרון של בני ישראל והוא היווה את קו פרשת המים של התלונות. לאחר שדור זה – דור המתלוננים – נכחד, לא נקרא יותר על תלונות של בני ישראל. ההיפך נגמור מכך – אנו ונחזה בהישגים מפתיעים של בני ישראל: הבאר, מלחמת סיחון ועוג, וכמובן כיבוש הארץ
עדכוני מכס ורגולציה
