פרשתנו מספרת לנו על חובת השמיעה אל הנביא: "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם, אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה - לא כן נתן לך ה' א-לוהיך. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' א-לוהיך, אליו תשמעון".
את הפרשייה הזאת – פרשיית הנביא – מקובל לקרוא תוך מתן דגש על תוכנו של ההסדר החדש-ישן שעליו מספרת לנו התורה כאן: מיהו הנביא, כיצד ניתן לקבוע שמדובר בנביא אמת, ומהו היקף החובה לשמוע בקולו. אכן, קריאה מקובלת ונכונה, שהרי כיוונה התורה לעניינים אלו ואף מסרה התורה דברים ברורים אודותם, בפרשתנו, כמו גם במקומות אחרים: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי - את אשר לא ציוויתיו לדבר, ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים - ומת הנביא ההוא. וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה'? אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא - הוא הדבר אשר לא דיברו ה', בזדון דיברו הנביא לא תגור ממנו".
ובכל זאת, לא רק הסדר חדש-ישן בעל תכנים פוזיטיביים ברורים מוסרת לנו כאן התורה, אלא גם הצהרה אודות קבורתו הסופית של מה שהיה אמור להיות החזון הנשגב והיעוד הרוחני של עם ישראל – התגלות ישירה של ה' לכל העם. ובאים ה' ומשה ומודיעים לעם: לא תהיה יותר התגלות המונית לכלל העם. נביא יהיה לבני ישראל, אך לא כל בני ישראל יהיו נביאים.
שהרי מה היה ייעודו המקורי של מעמד הר סיני אם לא שמיעת דברי ה' במישרין מה' ("את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל, קול גדול ולא יסף)"? ומה היה שיאו של המעמד אם לא עלייה של העם אל ההר, אל האש והעשן ("במשוך היובל המה יעלו בהר")? ואולם העם חשש ופחד, לא נענה לאתגר הרוחני, לא המשיך לשמוע ישירות את דבר ה', ולא עלה להר: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות".
היתה זאת החמצה גדולה של בני ישראל מאז יציאת מצרים, גדולה יותר מחטא המרגלים, כי בסופו של דבר נכנסו בני ישראל לארץ כנען, אך התגלות ישירה לכל אחד ואחד לא ניתנה מאז.
כחלוף שנה ממעמד הר סיני התרפק משה רבנו על האפשרות שאולי משהו ישתנה, עת ראה את אלדד ומידד מתנבאים במחנה, וגער ביהושע משרתו שביקש לכלוא אותם - "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". אך האירוע הנקודתי לא התפתח לכלל מהלך סוחף, ולהיפך - העם אף המשיך לחטוא, וסופו שסבב שנים רבות במדבר.
בשנת הארבעים סתמה פרשתנו את הגולל על אותו חזון נשגב. "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' א-לוהיך, אליו תשמעון". נביא יהיה לכם, אך לא כולכם תהיו נביאים. וכדי לשלול את ההבנה כאילו מדובר בכל אחד ואחד שיהיה נביא לעצמו ולכלל מסביר משה בדיוק שמדובר בנביא המיוחד-מיועד עבור העם - "ככול אשר שאלת מעם ה' א-לוהיך בחורב, ביום הקהל לאמור: לא אוסף לשמוע את-קול ה' א-לוהי, ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות".
עד מתי? יעוד פסימי זה יתהפך במועד סתום ובלתי ידוע, כפי שמספר על כך יואל הנביא: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו נביכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו, וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי".
עדכוני מכס ורגולציה
