"מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו" מורגלים אנו לבקש בסליחות הנאמרות בימים אלו, על בסיס דברי המשנה במסכת תענית, אך ספק אם ניתנה תשומת לב מספקת לתפנית הגדולה שמציעה תפילה זו. שהרי מה בעצם נאמר כאן? שאברהם לא הלך בלב שלם לעקדה, שאברהם ניסה לסכל את רוע הגזירה, ובעיקר - שאברהם התפלל לה' שיחזור בו מציוויו להעלות את יצחק לעולה.
קריאה זו של המשנה, שאין לה אחיזה בפשט בכתובים (אלא אם נראה אם תשובתו של אברהם ליצחק – "א-להים יראה לו השה לעולה, בני" כסוג של עתירה לה'"), היא קריאה מסעירה ומפתיעה, החותרת תחת לשונה של תפילת זכרונות שנאמר מחר בתפילת מוסף של ראש השנה: "ותיראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם", שהרי מה היא עקידת יצחק אם לא גילומה של הדרישה להקריב את הכל לטובת ציווי ה'? שהרי מה היא עקידת יצחק אם לא סמל לעקידת הרצון העצמי של האדם אל מול רצון ה'?
דברים חדים וכואבים להחריד כתב הרב סולובייציק בענין זה: "כשהאדם מזדמן עם האל לפונדק אחד, הוא נתבע על ידי האל להקרבה עצמית, המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת 'משא' טרנסצנדנטלי, בוויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר המוזר, בהתנגשותו עם משטר חילוני, ובכמיהותיו אל עולם פרדוקסלי שאינו מובן לאחרים. הקרב את קרבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת... הקב"ה אומר לו לאברהם... אני תובע ממך את הקרבן הגדול ביותר. אני רוצה את בנך שהוא יחידך וגם אהובך. אל תשלה את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק יישחט על גבי המזבח - תישאר גלמוד וערירי. שום בן לא ייוולד לך. הווייתך תתקפל בבדידות שאין כמותה. אני רוצה את יחידך שאין לו תמורה... חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי נפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה".
האם זה הוא המוקד של פרשיית עקדת יצחק שנקרא אותה בתפילת שחרית של ראש השנה? האם המוקד הוא תביעתו של ה' לאברהם להעלות את יצחק לעולה, כפי שכתב הרב סולובייצ'יק, או שהמוקד הוא התוצאה, דהיינו – הוראתו של מלאך ה' לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער", וההבנה שלפיה הקב"ה אינו מאפשר הבאת קרבן אדם. דברים בכיוון זה מדרש ספרי דברים "'אשר לא ציויתי' - על יפתח, 'ולא דברתי' - על מישע מלך מואב, 'ולא עלתה על לבי' - שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח".
תפילת "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו" מנסה לאחוז את המקל בשני קצותיו ואולי אפילו מצליחה. היא מכירה בחובת האדם המאמין לקיים את ציווי ה', אך היא מאפשרת לאדם, ואולי אף דורשת ממנו, להתמודד מול ציווי בלתי מוסרי ולהופכו. כאנוס על פי הדיבור נאלץ אברהם לקיים את הציווי להקריב את בנו, אך לא יכול היה להזדהות עימו, ולא ביצע אותו בלב שלם. רגליו הלכו אל המקום אשר אמר ה', אך ליבו פנה ישירות לה' וביקש ממנו שלא יעש לו מאומה. גם ברגע האחרון, בעודו מרים את המאכלת לשחוט את בנו, לא התייאש אברהם מן הרחמים והתפלל אל ה' "אנא ה', כבוש רחמיך את כעסך מעלי וקיים את אשר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע". התפלל ונענה.
ומה אם לא היה נענה? האם היה ממשיך? האם היה זה אפשרי שלא ייענה?
עדכוני מכס ורגולציה
