את נאום המצוות הארוך מסיים משה רבנו בשתי מצוות הכוללות ביצוע הכרזה אשר נלווית למעשה אחר.
מצווה אחת היא מקרא הביכורים, דהיינו החובה לספר, עם הבאת ביכורי האדמה למקדש, על חסדי ה' בהוציאו אותנו מארץ מצרים ובהביאו אותנו לארץ זאת חלב ודבש: "ויוציאנו ה' ממצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה, וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה', והנחתו לפני ה' א-לוהיך, והשתחווית לפני ה' א-לוהיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-לוהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך".
המצווה השניה היא וידוי מעשרות, והיא כוללת את החובה להכריז על המעשה הטוב שעשינו – על כך שהפרשנו את התרומות והמעשרות. ההכרזה מפורטת למדי וכוללת בתוכה גם תפילה לה': "ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ככל-מצותך אשר ציוויתני. לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באוני ממנו, ולא ביערתי ממנו בטמא, ולא נתתי ממנו למת; שמעתי בקול ה' א-לוהי, עשיתי ככול אשר ציוויתני. השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל, ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש".
יש משהו מפתיע בשתי מצוות אלו והוא שהן נמסרו לעם ישראל במנותק ממצוות המקור שלהן. על חובת הבאת הביכורים קראנו כבר בספר שמות, ואילו חובת הפרשת תרומות ומעשרות נזכרת במספר מקומות קודם לכן. ואף על פי כן, לא ראה ה' מקום למסור לבני ישראל את מצוות ההכרזה הללו קודם לכן, יחד עם מצוות המקור, ובחר למסור אותם מאוחר, בשנת הארבעים. הפיצול, כמובן, מטריד.
לטרדה זו נוסיף את בחירתו של משה רבנו לסיים את נאומו דווקא בשתי מצוות אלו (במשותף) ולא במצוות אחרות, מתוך מגוון אפשרויות רב שהיה בפניו. כבר עמדנו בעבר על מהלכים מתוחכמים בנאומו של משה רבנו, ולפיכך ברור שגם לבחירה זו יש משמעות. משה רבינו ביקש להעביר מסר מסוים באקורד הסיום של נאום המצוות שלו.
סוף סוף, באיחור של כארבעים שנה מגיע עם ישראל לארץ כנען, הארץ שהובטחה לאבותיו לפני כמה מאות שנים. החיבור הזה לארץ שזור בדברי ה' לעם ישראל ובתחושות עם ישראל לאורך כל דברי התורה, והוא כמובן עוצמתי ביותר. מעבר להבטחה לאבות הוא נמסר לעם כבר ביציאת מצרים "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחיתי והאמורי והחיווי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך, ארץ זבת חלב ודבש", הוא נזכר בשירת הים - תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך", הוא נשנה במעמד הר סיני "כבד את אביך ואת אימך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-לוהיך נותן לך", והוא עוד חוזר פעמים רבות (ראו למשל כיצד משכנע משה את יתרו להמשיך עם בני ישראל לארץ המובטחת: "ויאמר משה לחובב בן רעואל המדייני חותן משה, נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, לכה איתנו והיטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל").
האם החיבור הזה בין עם ישראל לארץ ישראל הוא היעוד? האם ההגעה לארץ המובטחת היא מימוש ההבטחה או שהיא תחנת ביניים להשגת יעד רחוק יותר?
את התפישה - כאילו ארץ ישראל היא התחנה הסופית ובהגעה אליה מסתיימים הבעיות והאתגרים העומדים לפיתחו של עם ישראל - בא משה רבינו, באקורד הסיום של נאום המצוות, ומנפץ לרסיסים.
כי מה אומרת פרשיית הביכורים? היא אומרת שההודאה לה', במקדש (!), על פרי האדמה של הארץ המובטחת, אינה מספיקה. היא מחייבת את מביא הביכורים לחזור מהמקדש אל ביתו, אל משפחתו ואל החברה שבו הוא חי, ולייצר סביבה חברתית שמחה - "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-לוהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך". כאילו אומרת פרשיית מקרא ביכורים למביא הביכורים: "חשבת שההגעה לארץ מספיקה? טעית! למה לי רוב ביכוריך וזבחיך? עליך להקים חברה צודקת שבה אתה והלוי והגר ישמחו יחדיו".
וזו התחנה הראשונה. בתחנה השניה - וידוי מעשרות - משה רבינו בוטה עוד יותר. האם חשבת, איש ישראל יקר, כי שכינת ה' בארץ ישראל מגיעה אליך באופן אוטומטי ומיידי? שואל משה, ומיד משיב – זו טעות! כדי שה' יברך אותך ואת הארץ, עליך לדאוג ללוי, לגר ליתום ולאלמנה, ואז להתפלל לה' שיברך אותך ואת הארץ: "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל, ואת האדמה אשר נתת לנו".
ההגעה לארץ אינה סוף המסע, אלא שלב נוסף בו. הארץ אינה מהווה מגן אוטומטי, הברכה אינה שורה בה כדבר המובן מאליו. היעוד האולטימטיבי הוא הקמת חברה צודקת בארץ (ובלשון הרווחת כיום – חברת מופת), ולאחריה יתן ה' את ברכתו בארץ.
עדכוני מכס ורגולציה
