סוכות - הסוכה – מתח או הרמוניה? (התש"ע)

הישיבה בסוכה אינה נתפסת על פי רוב כדבר פשוט. רוב המפרשים עמדו על המתח הפנימי או הדיסוננס שבין התנהלותו השגרתית של האדם לבין יציאתו אל הסוכה.

אצל הרמב"םמדובר בדיסוננס היסטורי בין מצב עם ישראל בעבר למצבו היום: הוא מסביר (מורה נבוכים ג, מג) שהישיבה בסוכה נועדה, בין היתר, על מנת שנזכור מה היה מצבנו בעבר אל מול מצבנו היום: "כן יֵצֵא מהבתים וידוּר בסוכות, כמו שעושׂים האומללים יושבי המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו לפנים, כי בַסֻּכּוֹת הושבתי את בני ישֹראל... ועברנו מזאת לשכון בבתים מקושטים במקום הטוב והפורה ביותר בארץ בחסדי האל ולפי הבטחותיו לאבותינו".

הרשב"ם(ויקרא כג, מג) מקטין את המימד ההיסטורי ומדגיש את הדיסוננס האישי: הוא קושר את הישיבה בסוכה לתקופת האסיף, ומסביר שבתקופה זאת של האסיף יושב האדם מישראל בבית מלא כל טוב לאחר שאסף את היבול, והוא צפוי להגיע למצב של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לפיכך מצווה האדם לצאת אל הסוכה, ובאמצעות כך לזכור כי בעבר לא היו לאדם מישראל בתים ונחלות אלא ישבו בסוכות במדבר, דבר שיוביל ל "וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". כך גם סבור הרלב"ג.

גם רש"ר הירש (שם) הלך בכיוון זה של מתח אישי, אלא שלדעתו הדגש אינו בעזיבת הבית המלא כל טוב, אלא בהליכה אל המדבר: "הסוכה תספר לכל דורות ישראל על המדבר, שהוא מלא השגחת ה', כי השגחת ה' הפכה את המדבר למקום שהוא ראוי לישיבת אדם..... שהרי זה כל עצמו של מושג המדבר: אין בו כל הגנה על הקיום הניתנת בדרך כלל על ידי הטבע ועל ידי כשרון האדם. שעה שאדם נכנס למדבר, הרי הוא עוזב את שמירת הטבע וכוח האדם, ואין לו קיום אלא בעזרת ה'". (להיבטים נוספים ראו במאמרי הראי"ה חלק א', עמ' 149).

אגב, הטור (אורח חיים תרכ"ה) עמד על כך שגם העיתוי של קיום מצות סוכה בחודש תשרי נועד לייצר מתח ודיסוננס: "ואף על פי שהוציאנו ממצרים בחודש ניסן לא ציוונו לעשות סוכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך" (אבל ראו בדברי הרמב"ם במורה הנבוכים ג, מג המחזיק בדעה הפוכה לגמרי, בכותבו "כמו כן הישיבה בסוכה באותה תקופה נסבלת. אין חום חזק ולא גשם מטריד", וראו גם באבן עזרא על פסוקנו).

קיים, אם כן, מתח מובנה בין מצבנו היום (ישיבה בארץ טובה ופוריה), למצבנו בעבר (ישיבה במדבריות), ובין מצב השפע של האדם היושב בביתו בתקופת האסיף לבין ישיבתו בחוץ, במדבר, ובין מצב של ישיבה במקום יישוב המסמל הנהגה טבעית לבין מצב של ישיבה במדבר שכולו רווי השגחת ה'. הצד השווה בכל הדעות הללו הוא שהדיסוננס בין התנהלותו השגרתית של האדם לבין יציאתו אל הסוכה משיג בעתם קיומו את התכלית של :למען ידעו דורותיכם....", שכן בעצם היציאה אל הסוכה נשאלת השאלה – מדוע אנחנו עושים מעשה חריג שכזה, ואילו היציאה אל הסוכה היתה מצב שגרתי ומקובל, כי אז לא היה מושג דבר.

ואולם, הרב מרדכי ברויאר (פרקי מועדות, עמ' 578-581) הציג גישה הפוכה לפיה הישיבה בסוכה בתקופת האסיף היתה דבר טבעי ביותר, שכן "דרכם של חקלאים לשבת בסוכות בתקופת האסיף, שהרי השדות והכרמים הם רחוקים מהבית, ולפיכך בהגיע ימי האסיף יוצאים מן הבית ומקימים סוכה בכרם... והאוספים דרים בסוכות אלה כדי לקצור את התבואה... וכך הם שוהים בסוכות ימים רבים בכל חדשי הקיץ והחום. וכאשר מגיע האסיף לסיומו הרי הם חוגגים את חג האסיף באותן הסוכות שדרו בהן בכל ימי האסיף". התורה, לשיטה זאת, לא באה ויצרה חג סוכות יש מאין, אלא "רכבה" על חג הסוכות המקובל וקידשה אותו. ובעוד שבעולם החול חוגגים את חג הסוכות כחג לאדם שכבש את הטבע ורתם אותו למטרותיו, כך בעולם הקודש חוגגים את חג הסוכות לה' שנתן לנו כח לעשות את החיל. לפיכך, היציאה את הסוכה הינה מעשה הרמוני נטול דיסוננס, אלא שאנו מרוממים אותו ומקדישים אותו לה'.

אלא שאם כך הם הדברים, הרי שחייבת להתלוות למעשה הישיבה בסוכה תודעה ברורה של קודש לה', שכן בהעדרה הישיבה בסוכה תיתפס כמעשה חול רגיל ושגרתי, וזאת בשונה מכל הדעות הקודמות הסבורות כי הישיבה בסוכה מהווה מעשה ייחודי כשלעצמו.

ואכן הרב ברויאר הפנה לדברי ה"בית-חדש" (ב"ח) על הטור (שם) שחידש שהאדם מקיים את מצות סוכה כתיקונה רק אם ידע את טעמה של המצוה, ועל כן על האדם לכוון בשעת הישיבה בסוכה ולהגות בטעמה של המצווה. הב"ח רואה בפסוק "למען ידעו דורותיכם" לא רק את תכלית המצוה אלא חלק ממעשה המצוה והגדרתה, וללא קיום אותה ידיעה לא מתקיימת המצוה כהלכתה. דברים אלו תומכים בשיטת הרב ברויאר לפיה הישיבה בסוכה הינה מעשה שיש לו בסיס בהתנהלות השגרתית של האדם, ואין בו מתח פנימי מובנה.