סופו של שיקום שהתארך ונמתח
"דבר אל אהרון ואמרת אליו - בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" נצטווה משה רבנו בתחילת פרשתנו, והקורא אינו יכול שלא לתמוה ולשאול את עצמו מה לענין הדלקת המנורה על ידי אהרון ולמקום שאנו אוחזים בו כעת – לאחר שכבר הוקם המשכן ונחנך המזבח. מה פשר האיחור הזה?
תמיהה זו מהווה חלק ממערך הציוויים הקשה והמורכב הקשור להדלקת הנרות המנורה: בשלב הראשון, בציווי על עשיית המנורה, נאמר מפורשות שידליקו במנורה נרות ("והעלה את נרותיה" (שמות כה, לז)) אך לא כתוב מי יעשה זאת. בשלב השני, בפרשת תצווה (שמות כח, כ), במסגרת הציווי בענין שמן הזית, צוין אהרון הכהן ובניו כמי שיערכו את השמן במנורה ("יערוך אותו אהרון ובניו"), אך, בפועל, לא נמסר הציווי לאהרון, ואף חמור מזאת, שבעת הקמת המשכן (שלב שלישי!), היה זה משה אשר הדליק את הנרות במנורה ("וידבר ה' אל משה לאמור: ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד... והבאת את המנורה והעלית את נרותיה" (שמות מ, א-ד)). בשלב הרביעי, אשר במסגרתו ניתן הציווי להכנת השמן לדורות, שוב צוין שאהרון יהיה זה שיערוך את הנרות על המנורה ("על המנורה הטהורה יערוך את הנרות" (ויקרא כד, ג)), אך שוב נוצר נתק בין ציון העובדה שאהרון יערוך את הנרות לבין הוראת הביצוע לאהרון לעשות זאת. לשם כך היה צורך בשלב נוסף – החמישי במספר ! – כדי להביא את הדברים לסיומם, ולהורות לאהרון להדליק את הנרות, כמתואר בפרשתנו: "דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
מדוע ניתן ציווי הדלקת הנרות באופן כל כך מורכב ומפותל? מדוע התעכב הציווי לאהרון להדליק את הנרות כל כך הרבה זמן?
אין זאת אלא משום שמשהו בדרך השתבש, ולא רק פעם אחת, כפי שמיד נספר.
אכן, אהרון ובניו היו מיועדים לטפל בענייני המנורה כבר מלכתחילה, כמתואר בפרשת תצווה, אלא שבא חטא העגל וטרף את הקלפים. מעורבותו המשמעותית של אהרון במסגרת אותם אירועים, אשר לגביהם העיד משה רבנו "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו" (דברים ט, כ), שללה מאהרון הכהן, ולו באופן זמני, מעורבות כלשהי בהקמת המשכן, ולפיכך כל מעשי הקמת המשכן, שאירעו ביום א' בניסן לשנה השנית, לרבות הדלקת הנרות על המנורה, והעלאת העולה על המזבח, בוצעו על ידי משה רבנו ולא על ידי אהרון הכהן.
אלא שהיתה זו רק השעייה זמנית, שכן לאחר הקמת המשכן הגיעו ימי המילואים שאמורים היו להחזיר את אהרון הכהן למעמדו. ימים אלו, אשר אירעו להבנתנו לאחר הקמת המשכן (בהתאם לסדר הפרשיות, וראו גם בדברי האבן עזרא במספר מקומות), היוו גם תהליך של שיקום מעמדו של אהרון הכהן. ימים אלו, שעברו טרנספורמציה משמעותית ותפקידם הועצם אל מעבר לכוונה המקורית, כפי שפורשה בפרשת תצוה, עוד לפני חטא העגל, שמשו לא רק כחלק מתהליך הכנסת הכהנים לתפקידם, אלא היוו, כאמור, גם תהליך של שיקום מעמדו של אהרון הכהן. בשל כך הוקהלה כל העדה אל פתח אוהל מועד כבר בתחילת שבעת ימי המילואים (אלמנט שהוכנס רק לאחר חטא העגל, ואינו מוזכר בציווי המקורי של שבעת ימי המילואים), כדי שהכל יחזו בהכנסת אהרון הכהן לתפקידו. בשל כך גם הועמד היום השמיני בשיאם של ימי המילואים – יום שכל כולו נתהווה וגובש לאחר חטא העגל - ובמהלכו העלה אהרון הכהן עגל (!) לחטאת, ואש ה' ירדה מלמעלה להראות כי קיבל ה' את קרבנו של אהרון.
למחרת יום זה היה אמור להינתן ציווי של ה' אל משה להורות לאהרון להדליק את הנרות במנורה, ככוונה המקורית, אלא שהדברים שוב השתבשו מצידו של אהרון הכהן. ביום השמיני ירדה האש מהשמים וקיבלה את קרבנו של אהרון, אך גם אכלה את שני בניו של אהרון, והם מתו לפני ה'. המשכן נטמא, המזבח נהרס ככל הנראה, וצריך לטהר ולשקם את המשכן, ובינתיים, באותה מבוכה ששוררת באותם ימים, ולאור הצורך לבצע התארגנות מחדש, לא הוחזר אהרון הכהן לתפקידו המיועד לו כמדליק המנורה.
אהרון הכהן טרם החוזר לתפקידו, אך ה' הודיע למשה כי מהלך השיקום לא הופסק, ותפקידו של אהרון כהן יוחזר לו בבוא העת. זהו פשרה של נבואת פרשת אמור - "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות" (ויקרא כד, ג))" - שנמסרה למשה רבנו לאחר היום השמיני ולפני הקמתו המחודשת של המשכן.
חולפים ימים ארוכים, והמשכן והמזבח נחנכים מחדש, מתישהו בתחילת חודש אייר לשנה השנית (ראו בפירוש האברבנאל לבמדבר פרק ז, ובמאמרה של יונינה דיסון שפורסם במגדים מג). הפעם שותפים לתהליך גם הנשיאים, אולי כפיצוי לאובדנם של נדב ואביהוא. מכל מקום, הפעם, סוף סוף, התהליך מושלם ומזבח נחנך כיאות, ללא שיבושים ותקלות. ועתה הגיעה ההזדמנות המתאימה להשיב את אהרון הכהן למעמדו: "וידבר ה' אל משה לאמר – דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות".
עדכוני מכס ורגולציה
