יש כאלו הסוברים שדתיותו של מעשה כזה או אחר נגזרת ממידת ריחוקו של אותו מעשה מן ההגיון האנושי: ככל שהמעשה הינו יותר איזוטרי, מרוחק, בלתי הגיוני, בלתי מועיל (על פי קנה מידה רציונאלי-אנושי) ובעל אופי מיסטי כך המעשה הוא יותר דתי, וכל שהמעשה הוא יותר הגיוני, מובן ומועיל (בקנה מידה רציונאלי), כך הוא יותר פחות דתי. דתי, לשיטתם של אלו, הינו מה שמעל להגיון האנושי, וכשם שהקב"ה נעלה ונשגב מאיתנו, כך המעשים שהוא מצווה אותנו בהם צריכים להיות מעל ההגיון האנושי. כשהמצווה שאנו מקיימים הינה בעלת הגיון ורציונל אנושי הרי שאנו עובדים, למעשה, את עצמנו, ורק כאשר מעשה המצווה הינו חסר פשר – אנו עובדים את הקב"ה ומקיימים את רצונו ולא את פרי ההגיון האנושי.
דברי משה רבנו בפרשתנו שוללים גישה זאת מכל וכל: "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' א-להי... ושמרתם, ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה... מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככול התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם היום"(ד, ה-ח). המצוות מוגדרות כחכמות, ועם ישראל המקיימן מוגדר כחכם ונבון. אילו המצוות היו דבר חסר פשר, שאין אנו יודעים את טעמו ואין אנו רואים את חכמתנו והגיונו – כיצד היו הגויים אומרים על העם המקיים אותם שהוא עם חכם ונבון?
הנה דברים חדים וברורים שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג פרק לא, הנראים כאילו נכתבו זה עתה והמדברים בעד עצמם:
"יש אנשים שקשה להם מתן טעם למצוָה מן המצוות. רצוי להם ביותר שלא תושׂכל לציווי ולאיסור כל משמעות. מה שמחייב להם את זאת היא מחלה שהם חשים בנפשותיהם שאין הם מסוגלים לדבר עליה ואין הם מיטיבים להביעה. כי הם סוברים שאילו היו המצוות האלה מועילות למציאות זאת, ונצטווינו בהן משום כך וכך, אזי כאילו באו מתוך מחשבתו ושיקול-דעתו של בעל שׂכל. אבל אם הן דבר שאין מושׂכלת לו משמעות כלל, ואין הן גורמות תועלת, אזי הן באו בלי ספק מן האל, כי אין מחשבתו של אדם מביאה לדבר מזה.
בעיני חלשי שׂכל אלה האדם הוא, כביכול, שלם יותר מיוצרו, מפני שהאדם הוא אשר אומר ועושׂה מה שמביא לתכלית כלשהי, והאל אינו עושׂה זאת, אלא מְצַוֶּה עלינו לעשׂות מה שעשׂייתו לא מועילה לנו, ואוסר עלינו מה שעשׂייתו לא מזיקה לנו. הוא נעלה מאוד (ממה שהם מייחסים לו)!
הדבר שונה. כל הכוונה היא להועיל לנו, כמו שהסברנו את 'דברו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה'. ואמר: 'אשר ישמעון את כל הַחֻקִּים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'.הרי שאמר במפורש שאפילו החֻקִּים כולם מורים בעיני כל האומות שהם בחָכמה ותבונה. אילו היה דבר שאין יודעים את טעמו ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על המאמין בו, או העושׂה אותו, שהוא חכם ונבון ורב-ערך, ויעורר פליאה באומות?
אלא העניין בלי ספק כמו שצייַנּו, שכּל מצוָה משש מאות ושלוש-עשֹרה מצוות אלה באה או לתת דעה נכונה או להסיר דעה פסולהאו לתת משפט צדק, או להסיר עֹשֶק או לחנך למידה טובה, או להזהיר מפני מידה גרועה. הכול תלוי בשלושה דברים, בדעות, במידות ובמעשׂי הנהגת המדינה".
עדכוני מכס ורגולציה
