מקץ - ניסי חנוכה – מהפרדה היסטורית להפרדה הלכתית

מדוע אנו מדליקים את נרות החנוכה? ולאילו נסים אנחנו מתכוונים כשאנו מברכים "שעשה נסים לאבותינו"? ועל מה אנו אומרים הלל בחנוכה? התלמוד הבבלי (שבת כא, ב) משיב על כך תשובה ברורה: "מאי חנוכה? דתנו רבנן... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותנו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". כלומר נס חנוכה הוא נס פך השמן, ולכבוד נס זה אנו מדליקים את נרות החנוכה, ואומרים הלל בחנוכה.

ואולם, נראה שמחברי תפילת על הנסים חלוקים על עמדה זו של התלמוד הבבלי, שהרי בתפילה זו נזכרים - המלחמה ("ועל המלחמות") ב"מלכות יוון הרשעה", הניצחון – "רבת את ריבם... נקמת את נקמתם", טהרת המקדש והדלקת הנרות בו, וקביעת שמונת ימי חנוכה "להודות ולהלל לשמך הקדוש". לשיטה זאת, הנס ("על הניסים!") הוא הנצחון במלחמה והחזרה למקדש, ועל כך נקבע ההלל. ואכן, שאלה נכבדה היא מדוע נעלם נס המלחמה בתלמוד הבבלי, במיוחד לאור מקורות הסטוריים ורבניים אחרים המזכירים ענין זה באופן ברור.

תשובות רבות נאמרו בענין זה. בספר טעמי המנהגים ואוצר הדינים הסביר שהתלמוד הבבלי הסתיר את נס המלחמה מהטעם שהחשמונאים חטאו בכך שמלכו, בעוד שהמלוכה ניתנה לזרע יהודה, ולפיכך לא ניתן ביטוי לנס המלחמה (וכבר היה זה הרמב"ן, בפירושו על הפסוק "לא יסור שבט מיהודה", שעמד על חטא החשמונאים). הרב ד"ר אליהו זייני, במאמרו "מאי חנוכה" (http://www.orvishua.org.il/heb/files/art/hanuka.pdf) טען שמחברי התלמוד הסתייגו מהחשמונאים בשל כריתת הברית עם הרומאים, כבר על ידי יהודה המכבי ובדורות שלאחריו. גם ענין זה נסמך על הרמב"ן, בפירושו לתחילת פרשת וישלח (לב, ד), שם הסביר כי "מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים והיא היתה סבת נפילתם בידם". דעה אחרת היא שהתלמוד הבבלי התעלם מהחשמונאים בשל התנהלותם השערורייתית בדורות המאוחרים יותר, בדבר תמיכת חלק מהם בצדוקים ולא בפרושים, וחיסול חלק מהסנהדרין.

אלא שבדורות שלאחר התלמוד הבבלי חזר נס המלחמה לתוכה של ההלכה. הרחיב בכך רב אחאי גאון בעל השאילתות, וקיבע זאת הרמב"ם בהלכות חנוכה (תחילת פרק ג'):

"בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם, ובבנותיהם; ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות. וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם. וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה - עד החורבן השני". עד כאן – נס המלחמה.

וממשיך הרמב"ם וכותב: "וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה. ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים - עד שכתשו זיתים, והוציאו שמן טהור". וזהו כמובן נס פך השמן.

וכעת עובר הרמב"ם להיבט הנורמטיבי של הדברים: "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות. וימים אלו, הן הנקראין חנוכה. והן אסורין במספד ותענית, כימי הפורים; והדלקת הנרות בהן, מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה".

מסידור הדברים אצל הרמב"ם נראה כי מצוות החנוכה מתייחסות באופן נפרד לשני היבטי החג: אמירת ההלל מתייחסת לנס המלחמה, ואילו הדלקת הנרות נעשית לזכר נס פך השמן. במילים אחרות, לאחר למעלה מאלף שנים בא הרמב"ם וקיבץ במקום אחד את שני היבטי החג, תוך שייחד לכל אחד מהם ביטוי מעשי ספציפי.

אלא שבכך לא די. להפרדה בין הדלקת הנרות לבין אמירת ההלל קיימת משמעות נורמטיבית-הלכתית כבידה יותר: כפי שכתבנו בעבר, עמדת הרמב"ם היא שמצוות מדרבנן אינן יכולות להימנות בתוך מנין תרי"ג, שכן מדובר בתרי"ג מצוות שנאמרו למשה מסיני. בדיוק כזה הוא המצב בנוגע להדלקת נרות חנוכה. לעומת זאת, בכל הנוגע לאמירת הלל בחנוכה, יש דעות הסבורות כי מדובר במצוה מן התורה ממש, שכן קיימת מצוה להודות לה' על הנסים שעשה לנו, וזהו בדיוק ענין "פרסומי ניסא" של חנוכה. ואף לדעת הרמב"ם, שאינו מונה את מצות ההלל אמירת הלל בתוך תרי"ג מצוות, אין זאת אלא משום שמדובר בתכלית כללית של התורה, שאינה נמנית כמצוות עשה פורמאליות, אך ברור שבאמירת הלל ופרסום הנס אנו משיגים מטרה ראויה של התורה (וראה בהרחבה בפירוש יד פשוטה לראש הישיבה, על הלכות מגילה).

מכאן, שאותה הפרדה רעיונית והיסטורית עתיקת יומין מתקופת המשנה והתלמוד, בין נס המלחמה לבין נס פך השמן, אוחדה מחדש אצל הרמב"ם בהלכות חנוכה. ועם זאת, הפרדה זאת לא בוטלה כליל, ומצאה את ביטויה החדש לא כהפרדה רעיונית אלא כהפרדה במישור ההלכתי.