מדוע הבן ששואל "מה העבודה הזאת לכם" נחשב לרשע, ואילו הבן ששואל "מה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם" - בגוף שני רבים, ולא בגוף ראשון רבים "אותנו" - נחשב לחכם? מדוע שאלתו המתריסה לא הופכת אותו לרשע?
הסיפור על השלישייה "רשע, תם ושאינו יודע לשאול" נאמר עוד בספר שמות, בעת היציאה ממצרים. על פי התכנון המקורי בני ישראל היו צריכים להיכנס באופן די מיידי (שנה וחצי) לארץ ישראל. כבר אז, בזמן אמת של יציאת מצרים היה ברור שיש לקבע את הזיכרון, וכבר אז היה ברור שיהיו שלושה טיפוסים שאצלם שהזיכרון ההיסטורי יטשטש באופן כזה או אחר: יהיו כאלו שלא ידעו לשאול כלל, יהיו כאלו שישתוממו ולא יבינו במה מדובר, ויהיו כאלו שיוציאו את עצמם מן הכלל. כל השאר, בזמן אמת, אמורים היו לדעת על מה מדובר.
חולפות להן שלושים ותשע שנה. עם ישראל חוטא, סב במדבר ימים רבים עד תום הדור ההוא של יוצאי צרים, וקם לו דור חדש אשר הלך במדבר ארבעים שנה, ושעליו נאמר "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא". במציאות כזאת, של חלוף הזמן, ושל ערבוב זכרון נסי מצרים עם זכרון חטא העגל וחטא המרגלים, ערב הכניסה לארץ ישראל, מתעורר גם אותו בן חכם, שדווקא זוכר את הדברים, אך מנסה למצוא את פשר הווייתו הדתית על רקע כלל המאורעות והכניסה לארץ ישראל, ושואל שאלה כללית יותר, שאינה קשורה לזיכרון היסטורי של יציאת מצרים, אלא לחוויה קיומית דתית: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינו אֶתְכֶם". זאת, משום שכל אדם שקשוב לעצמו ישאל את עצמו שאלות קיומיות: מי אני ומדוע אני עושה את מה שאני עושה, וכיצד אני מתחבר אל הדברים?
התורה – לא רק שראתה באופן לגיטימי את השאלה הזאת, ולא רק שנתנה לה מקום – אלא שגם סיפקה מענה מפתיע, והסבירה שהמענה למצוקתו של הבן החכם נמצא בחיבור ההוויה העכשווית לזיכרון ההיסטורי לאומי: "וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה.ויִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ, וְאוֹתָנו הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ, וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינו, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". התורה אומרת לשואל השאלה: איני מצפה ממך לחוות את זכרון יציאת מצרים כאירוע התלוש מהמציאות העכשווית; להיפך, כולנו נחבר את ההווה שלנו – הכניסה לארץ ישראל – לאירועי העבר, ונייצר רצף היסטורי אחד.
וכאן מתחילה ה"קונספירציה", כי ההגדה של פסח לא ציטטה את תשובת התורה לשאלתו של הבן החכם, אבל סיפקה מענה אחר לגמרי לאותה שאלה: "אף אתה אמור לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", וכאילו ברחה מהתשובה הפשוטה של החזרה לארץ ישראל.
אין מדובר במקרה בודד שבו ההגדה של פסח מציעה פתרון אלטרנטיבי לדברים שהתורה כותבת ומתחמקת מהאופציה הפשוטה.
כך קרה גם פרשת מקרא ביכורים, הנזכרת גם היא בהגדה של פסח, שגם בה מציגה התורה התבוננות רחבה על יציאת מצרים ועל משמעותה לדורות: "והיה כי תבוא אל-הארץ אשר ה' א-לוהיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-לוהיך לשכן שמו שם... וענית ואמרת לפני ה' א-לוהיך, ארמי אובד אבי וירד מצריימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב, וירעו אותנו המצרים ויענונו, וייתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' א-לוהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו... ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה, וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש".
כל הקורא קטע זה לא יוכל שלא לשים לב לסנדוויץ שיציאת מצרים נתונה בו: מצד אחד – זכרון המפגש בין יעקב ללבן הארמי והירידה למצרים, ומצד שני – ההגעה לארץ ישראל וההתיישבות בה. במלים אחרות, באה התורה ואומרת באופן ברור: אין לראות ביציאת מצרים את התחלת הענין, וגם אין היא מהווה את סופו; היא מהווה חלק - חלק מתהליך היסטורי הנמשך עד עתה. וזוהי בעצם קריאת להנכחתם של אירועי העבר בתוך הווה שלנו: אין המשתתפים רשאים להסתפק בזכרון העבר. עליהם לקשר אותו אל המציאות העכשווית, ולחגוג ולשמוח בהווה – "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-לוהיך ולביתך".
ומה עשתה ההגדה של פסח? קצצה את פרשיית מקרא ביכורים והשאירה רק את החלק הגלותי שלה, של מצרים, אך לא את החזרה לארץ ישראל.
אין זאת אלא משום שההגדה של פסח היא הגדת הגלות, כפי שכינה אותה הרמב"ם, וגם הפתיחה של ההגדה "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל", מראה כי מדובר בגלות. היא התאימה ליהודי הנמצא בגלות, המצוי בין הגויים, וחולם – רק חולם - להגיע לארץ ישראל. אך איך ניתן להפוך את הדברים לרלבנטיים לנו, ולמלא אחר הדברים הברורים שהתורה מציינת?
דומה שדבריו של הרב מנחם כשר בהגדה הארת-ישראלית שלו משנת 1950 קולעים יפה לענייננו: "והנה בזמננו אנו, שזכינו לראות בחסדי השם יתברך וישועתו עלינו בהקמת מדינת ישראל, שהיא אתחלתא דגאולה וישועה מגלות אדום, וקיום הבטחת 'והבאתי', טוב ויפה לקיים מצווה מן המובחר בשתיית כוס חמישי, שהוא כנגד 'והבאתי' ולומר עליו הלל הגדול, ולהודות לה' על הנסים ועל הנפלאות ועל המלחמות והתשועות שעשה לנו בימינו. כי עמדו לנו חסדי ה' בעת מצור ומצוק, בקום עלינו יחדיו שבע אומות להרע ולהשמיד את המדינה העברית, ולהטביעה בנחלי דם ואש ותמרות עשן, וה' ברחמיו הרבים הפר עצת זדים ועשה לנו נס ופלא ועזרה וגבורה... ואנחנו תפילה ותקווה לא-לוהי ישענו, כי קווי איילת השחר אשר הנצו לנו על אדמת אבותינו, יעצמו לאור גדול... וכשם שזכינו לראות באתחלתא של 'והבאתי', כך נזכה לגאולה שלימה בביאת משיח צדקנו".
עדכוני מכס ורגולציה
