מדוע אנו חוגגים את חג שמחת התורה דווקא בסיום מחזור הקריאות של חמשת חומשי התורה ולא במועד שבו ניתנה התורה – חג מתן תורה? ואם נאמר שהדבר תלוי בסיום מחזור הקריאות, ניתן היה לסדר את סדר הקריאות כך שהוא יסתיים בחג השבועות וכך שמחתה של התורה תהיה כפולה – גם מתן תורה וגם סיום התורה !
הרבי מליובאוויטש הסביר את הדברים כך (שולחן חג, 130-131, על פי ליקוטי שיחות, יד, 156):"יש הבדל עקרוני בין חג-השבועות לשמחת-תורה המתבטא בכך, שבחג-השבועות ניתנה התורה כמתנה מלמעלה, ואילו בשמחת-תורה השמחה היא על המאמץ והיגיעה שהשקענו במשך השנה בלימוד התורה ובקריאתה. שמחה שלימה לא תיתכן על דבר שמקבלים במתנה. לחם שהאדם מקבל במתנה נקרא 'לחם-בושה', והשמחה בו אינה גדולה ושלימה. האדם שמח בשלימות כשהוא משיג דברים ביגיעתו ובעבודתו. על כן אין עורכים שמחה לכבוד התורה בחג-השבועות, שכן אז השמחה אינה שלימה, בגלל שהתורה שקיבלנו בחג השבועות ניתנה במתנה. את השמחה הגדולה אנו עורכים דוקא ביום שבו אנו מסיימים את הלימוד והקריאה בתורה, בשמחת-תורה, שאז התורה היא שלנו באמת.
בהמשך לדברים הנ"ל, נבקש להציג הבחנה נוספת בין מתן התורה של חג מתן תורה ובין שמחת תורה.
מעמד הר סיני, העומד במרכזו של אירוע מתן התורה, היווה, למעשה, כשלון חרוץ. במקום קיומה של התקרבות אל ה' יצר המעמד אימה ויראה שהתגבשו לידי ריחוק. עם ישראל סירב לעלות אל ההר (למרות הציווי – במשוך היובל המה יעלו בהר), ומאן לשמוע באופן ישיר את קולו של ה'. משה רבנו כאב את הדברים וניסה להרגיע את העם לשכנעו שיתקרב ("ויאמר משה אל העם אל תיראו"), אך נסיונותיו של משה רבנו לא עלו יפה: "ויעמוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים".בסופו של דבר נכרתה ברית למרגלות הר סיני – הלא היא ברית האגנות – אלא שהדיבור בה היה באופן עקיף, באמצעות משה, ולא היה בה דבר מהמעד הגרנדיוזי שהיה אמור להתקיים על ההר. וכאילו בכך לא די, זמן לא רב לאחר מכן חווה עם ישראל טראומה נוספת - חטא העגל, שבירת הלוחות, מותם של רבים מבני ישראל, ומתן הלוחות השניים.
לא נטעה אם נאמר שמעמד סיני הוא אירוע משמעותי הראוי לציון והתבוננות, אך הוא אינו אירוע הראוי לציון כיום שמחתה של תורה. הוא מציין התחלה של התדרדרות קשה, לא של סיום מוצלח, ולפיכך לא ניתן היה לקבוע בו את יום שמחת התורה. מאותה סיבה גם לא נכון היה לקבוע את מחזור הקריאות באופן שיסתיים בחג מתן תורה, שכן יום זה לא כלל כל אלמנט של סיום, השלמה ותחושת סיפוק על קבלת התורה.
סיומם של חמשת חומשי התורה וסיומו שלספר דברים בפרט עומדים בניגוד חריף לכך. ההליכה מרובת השנים במדבר, שעליה נאמר - "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר, לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך... למען תדעו כי אני ה' א-להיכם" - עשתה את שלה. העם העפיל לרמת רוחנית גבוהה, עד כדי כך שנכרתה עימו ברית חדשה בערבות מואב("אלה דברי הברית אשר צוה ה' לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב"). ברית זו של ערבות מואב נחזתה קודם לכן, בסופו של ספר ויקרא, "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם – והקימותי את בריתי אתכם...והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם" , והעובדהשהיא אכן נכרתה מעידה על כך שעם ישראל עמד ביעדיו. סיומם של חמשת חומשי התורה מלווה, אפוא, בהרגשה גדולה של סיפוק ושלימות, של הגעה לפסגה רוחנית, ושל אמונה גדולה בה'.
קביעת מועדו של חג שמחת תורה בסיום מחזור הקריאה נובע, אם כן, לא רק מעצם העובדה שנכון לחגוג את הסיום ולא את ההתחלה, אלא גם מתכניהם של הסיום וההתחלה. בעוד שההתחלה לוותה בכישלון שאינו מתאים לחגיגה של שמחה, הרי סיומה של התורה, או שמא נאמר, ה –"גראנד פינאלה", ראויים גם ראויים לחגיגה גדולה ולשמחה אמיתית.
עדכוני מכס ורגולציה
