תמצית העובדות והמחלוקת בין הצדדים
1. התובעת היא חברה ישראלית המתמחה ביבוא יצור ויצוא חומרי גלם ברחבי העולם. הנתבעות 3-1 הן חברות הרשומות ומנהלות עסקיהן בטורקיה ומושבן בעיר איזמיר. הנתבעת 1 עוסקת ביצוא ושיווק של מוצרי טקסטיל, ונטען בתביעה כי הנתבעות 3-2 הן חברות הקשורות בה ופועלות עמה בשיתוף פעולה כלכלי מסחרי ביחס ליצוא הטובין לישראל. לטענות בנוגע לחלקן של הנתבעות 3-2 אדרש בהמשך ובשלב זה ההתייחסות תהא למחלוקת בין התובעת לבין הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת).
2. תובענה זו עניינה בהזמנת 231 גלילי בד סרוג (להלן: הטובין) מן הנתבעת שבוצעה באפריל 2010 בשם התובעת תמורת סך של 45,548.93 דולר ארה"ב.
סוכם כי תשלום התמורה האמורה יבוצע בשיטת Cash against Documents (CAD) לפיה התשלום מבוצע ישירות בין הבנקים של המוכר והקונה בעת וכנגד קבלת המסמכים הדרושים לשחרור הטובין מן הנמל. כך המוכר מעביר את הטובין לנמל היעד בארץ היבוא ובמקביל ממציא לבנק מטעמו את מסמכי היבוא, ובהם שטר מטען מקורי, באמצעותם ניתן לשחרר את הטובין מן הנמל. עם הגעת הטובין לנמל מעביר הבנק מטעם המוכר את המסמכים לבנק מטעם הקונה, וזה מעביר אותם לידי הקונה, רק לאחר שקיבל מן הקונה את מלוא התמורה עבור הטובין, אותה הוא מעביר לבנק מטעם המוכר.
3. בהמשך ביום 27.4.10 שילמה התובעת לנתבעת את מלוא הסכום של 45,548 $ באמצעות העברה בנקאית שביצעה מחשבונה בבנק הפועלים בישראל לחשבונה של הנתבעת בבנק בטורקיה, וזאת אף בטרם קיבלה לידיה את מסמכי היבוא ובהסתמך על עותק של שטר המטען המקורי שהונפק על שמה והומצא לה על-ידי הנתבעת (נספחים ח' - י' לתצהיר בר-חיים). הנתבעת אינה חולקת על קבלת סכום זה בחשבונה ועל כך שידעה כי התשלום הועבר מחשבונה של התובעת (סעיף 19 לתצהיר אסל ועדותו בעמ' 35 ש' 28-25, עמ' 36 ש' 4-3, עמ' 38 ש' 23-22, עמ' 39 ש' 25 - עמ' 40 ש' 1.
4. ביום 5.5.10 קיבלה התובעת הודעה מבנק דיסקונט לפיה המסמכים הנדרשים לצורך שחרור הטובין מן הנמל התקבלו במשרד הראשי של בנק דיסקונט בתל-אביב. התובעת פנתה לבנק דיסקונט סניף תל-אביב בדרישה להעברת המסמכים לידה לאחר ששילמה את מלוא התמורה עבור הטובין באמצעות בנק הפועלים; אלא שזה סירב להעברתם לידי התובעת על-פי הנחיות שקיבל מן הבנק הטורקי שעמד על שחרורם לנציגו בישראל בלבד מאחר שלא שולמה התמורה עבור הטובין (נספחים י"א - י"ג לתצהיר בר-חיים).
5. המחלוקת בין הצדדים ביחס להזמנה הנדונה, שאין חולק כי הייתה זו ההזמנה הראשונה והיחידה של התובעת מהנתבעת, קשורה בחברה ישראלית נוספת שעיסוקה ביצור ויצוא של מוצרי טקסטיל היא חברת אבו גוש תעשיות טקסטיל בע"מ (להלן: חברת אבו גוש). הצדדים חלוקים בשאלת חלקה של חברת אבו גוש בהזמנת הבדים הנדונה:
5.1. לטענת התובעת הטובין יועדו לחברת אבו גוש, עמה הייתה בקשרים עסקיים, לשם יצור בגדים על-ידי חברת אבו גוש עבור חברת גאפ. מטעם זה פרטי הזמנת הבדים בהתאם לדרישות האיכות של חברת גאפ הועברו אל הנתבעת על-ידי חברת אבו גוש בשם התובעת; אך לאחר שהובהר לנתבעת כי הרוכשת היא התובעת הוצא על-ידי הנתבעת חשבון עסקה מתוקן על שמה של התובעת (ראו נספח ו' לתצהיר בר-חיים, אשר החליף את נספח ה' לאותו תצהיר). בהתאם החשבונית וכן שטר המטען הונפקו על שמה של התובעת, ומששולמה על ידה תמורת הטובין לנתבעת, היה על הנתבעת להעביר את הטובין לרשותה והיא הפרה חובתה לעשות כן. לטענת התובעת הנתבעת ביקשה לנצל את טעות האנוש שנפלה אצלה בכך שתשלום התמורה בוצע קודם לקבלת שטר המטען המקורי באמצעות בנק הפועלים ולא באמצעות בנק דיסקונט על מנת ליחס את הסכום ששולם על-ידי התובעת בגין הטובין שהוזמנו על ידה לחובות עבר של חברת אבו גוש כלפיה בגין אספקת סחורות קודם לאפריל 2010, וזאת על רקע החובות שהחלו מצטברים לחברת אבו גוש שנקלעה לקשיים כלכליים. כן טענה לניסיון הנתבעת "למשוך" את הטובין בחזרה לידיה.
5.2. לעומתה טענת הנתבעת היא כי ההזמנה הנדונה בוצעה על-ידי חברת אבו גוש כחלק מהזמנות אחרות במהלך העסקים הרגיל והמתמשך עמה לאורך השנים בהיקפים משמעותיים, ועל-פי הוראותיה של חברת אבו גוש מסמכי העסקה ובכלל זה שטר המטען נרשמו על שמה של התובעת. זאת על רקע העובדה שבראשית שנת 2010 נקלעה חברת אבו גוש למצוקה תזרימית פיננסית ועל מנת לאפשר המשך פעילותה התקשרה עם התובעת למימון הזמנת חומרי הגלם באמצעותה כנגד בטחונות בדמות ארבעה שיקים דחויים בסך 217,000 ₪ (עלות המשלוח בסך של כ-167,000 ₪ וסכום נוסף של 50,000 ₪ שהוא ככל הנראה הרווח המימוני לתובעת בעסקת המימון) וכן ערבות אישית של בעלי המניות בחברת אבו גוש לקיום התחייבויותיה. לטענת הנתבעת, על-פי הנחיית חברת אבו גוש לבנק דיסקונט, בהתאם להסכמה עם התובעת, התשלום בסך 45,548 $ שבוצע על-ידי התובעת באמצעות בנק הפועלים שולם בגין משלוחים קודמים שסופקו קודם לאפריל 2010 על-ידי הנתבעת לחברת אבו גוש (נספחים ג' ו-ד' לתצהיר אסל). על כן משלא שולמה תמורת הטובין הנדונים, בדין לא הועברו לידי התובעת.
6. בנסיבות אלה ומאחר שהתובעת לא קיבלה את הטובין לידה אף ששילמה תמורתם הגישה את התביעה דנן בה עתרה לחייב את הנתבעות 3-1 בהשבת הסכום ששילמה עבור הטובין 45,548 $ העומד על סך 167,252 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, וכן לפצותה בסך של 50,000 ₪ בגין הפסד רווחים ונזקים ישירים ועקיפים שנגרמו לה לטענתה עקב אי אספקת הטובין במועד.
בד בבד בגדרי תביעה זו ניתן לבקשת התובעת צו עיקול על נכסי הנתבעות אצל מחזיקים שונים עד לסך של 170,000 ₪, אשר בהסכמה בוטל כנגד הפקדת ערבות בנקאית בסכום של 61,000$ כאשר הוסכם שהתובעת תוכל לפעול למימושה במידת הצורך בגבולות סכום העיקול שהוטל עד לסך 170,000 ₪ (החלטות כבור הרשם א' פוני מיום 17.3.11 ומיום 25.5.11).
7. לשם השלמת התמונה אציין כי עוד קודם להגשת התביעה דנן הוטל עיקול ברישום על הטובין שהוחזקו בנמל, על-פי בקשת התובעת שהוגשה במסגרת תיק הוצאה לפועל 26-06304-10-2 שנפתח על ידה בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה לשם ביצוע השטרות שניתנו לה על-ידי חברת אבו גוש בקשר להזמנת הבדים בענייננו. לימים על-פי הסכמת הצדדים בתביעה דנן בוטל צו העיקול על הטובין כנגד מסירת הטובין לידי הנתבעות ותוך שהצדדים שומרים על מלוא טענותיהם לרבות ביחס להוצאות שנגרמו בגין אחזקת הטובין באחסנה (החלטת כבוד השופט א' דראל מיום 9.1.12).
כן הגישה התובעת לבית משפט השלום בהרצליה (ת"א 31251-05-11) תביעה כספית נגד חברת אבו גוש ובעלי מניותיה מכוח ערבותם האישית בגין סדרת שיקים שלא כובדו בסכום קרן כולל של 350,517 ₪ (הכולל גם את השיקים שהוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל). התביעה הכספית וההתנגדות שהתקבלה לביצוע השטרות נדונו במאוחד, וביום 6.10.13 ניתן פסק דין (כבוד השופטת א' מני-גור) אשר קיבל את התובענה השטרית בשתי התביעות המאוחדות וזאת בהעדר התייצבות הנתבעים לדיון ובהעדר הגשת תצהירי עדות ראשית במועד. פסק דין זה הפך חלוט לאחר שהנתבעים לא מילאו אחר התנאים שנקבעו בהחלטה מיום 19.11.13 כתנאי לביטולו. בהודעת התובעת בהליך שלפניי מיום 29.1.14 ציינה כי עד אותו המועד לא גבתה את הסכום הפסוק מן הנתבעים בהיות חברת אבו גוש מצויה בהליכי פירוק ובעלי מניותיה אנשים קשיי יום, וכי במידה ותיפרע מהם הסכום יקוזז בהתאמה מחוב הנתבעות הנתבע בהליך זה.
דיון
8. בענייננו וכעולה משטר המטען שהונפק עבור הנתבעת היא השוגר (Shipper), הטובין יועדו להתקבל לפקודת (TO THE ORDER OF) בנק דיסקונט המשרד הראשי בתל-אביב הנשגר (Consignee) על מנת להעביר את החזקה בהם לידי התובעת (Notify party) (נספח ח' לתצהיר בר-חיים). העברת הטובין לפקודת בנק דיסקונט בהתאם לעסקת CAD נועדה להבטיח את תשלום התמורה עבור הטובין על-ידי התובעת בטרם העברת שטר המטען לידיה לשם שחרור הטובין מן הנמל. דומה כי גם לשיטת הנתבעת השאלה אינה נוגעת לאופן תשלום התמורה והאם זו חייבת הייתה להיות משולמת באמצעות בנק דיסקונט דווקא לשם העברת הטובין לידי התובעת. טענתה של הנתבעת היא אחרת. הנתבעת אינה חולקת על העברת תמורה כספית על-ידי התובעת באמצעות בנק הפועלים לחשבונה בבנק הטורקי, אלא שלטענתה התמורה שולמה לשם שחרור סחורות אחרות שסופקו לחברת אבו גוש קודם לאפריל 2010 ולא בגין הטובין הנדונים שתמורתם נותרה לא משולמת. על כן, כך לטענתה, לא ניתן היה להעביר את מסמכי היבוא לידי התובעת לשם שחרור הטובין לבעלותה (עמ' 43 ש' 8-7, 19-16). המחלוקת אם כן נוגעת לשאלה בגין אילו טובין שולמה התמורה על-ידי התובעת - האם בגין הטובין הנדונים, כגרסת התובעת; או שמא בגין סחורות אחרות שסופקו קודם לכן לחברת אבו גוש, כגרסת הנתבעת.
9. אקדים מסקנתי לפיה על יסוד החומר הראייתי שהונח לפניי במחלוקת זו אני מוצאת להעדיף את גרסת התובעת על-פני גרסת הנתבעת. אעיר כי במסגרת ראיות התובעת הוגשו הקלטות של שיחות שונות שערכו נציגי התובעת עם נציגי הנתבעת, הבנק וסוכנת האוניות שתמלילן הוגש באמצעות המומחה זאב ביכלר שהגיש חוות דעת מומחה ונחקר עליה. נתתי דעתי לטענת הנתבעת בדבר חלקיות ההקלטות, מבחינת מועדן וזהות הגורמים עמם נערכו השיחות, ולכך שעדי התובעת לא ידעו לומר בבטחה האם אלה מלוא ההקלטות שבוצעו תוך שצוין כי לא את כל שיחות הטלפון אפשר להקליט (עמ' 13 ש' 13-12; עמ' 29 ש' 21 - עמ' 30 ש' 11). מכל מקום לאחר עיון בתמלילי השיחות לא מצאתי כי יש בהם כדי להוסיף על החומר הראייתי שהונח לפניי לשם הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ועל כן לא נדרשתי לבסס את מסקנתי האמורה על תמלילים אלה. אבהיר כעת טעמי מסקנתי.
10. התובעת הציגה חשבונית עסקה מיום 19.4.10 מס' 918116 שהוצאה על שמה, ובה מפורטים פרטי הטובין 231 גלילי בד ומשקלם וכן תמורתם בסך 45,548.93 $ (נספח ו' לתצהיר בר-חיים). בשטר המטען שהוצג על ידה צוינו אותם 231 גלילי בד במשקל זהה לזה שבחשבונית העסקה, ופרטיהם מצויים ב- PACKING LIST שצורף לשטר המטען, כאשר התובעת מצוינת בשטר המטען כמי שהטובין מיועדים להגיע לידיה (נספחים ח' ו-ט' לתצהיר בר-חיים). יש להדגיש כי בנק דיסקונט סניף תל-אביב שלפקודתו הוצא שטר המטען הוא הסניף בו מתנהל חשבונה של התובעת (וראו: פניית אבו גוש לשינוי השם על גבי חשבונית העסקה לשמה של התובעת תוך ציון כתובתה וחשבון הבנק שלה - נספח ח' לתצהיר אסל, עמודים 9-7 (עמ' 75-73 במסמך תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעות שהוגש ביום 19.7.12). התובעת הציגה אישור על כך שביצעה את תשלום התמורה, בסכום שתואם את הסכום הנקוב בחשבונית העסקה מס' 918116, באמצעות העברה בנקאית מחשבונה בבנק הפועלים אל חשבון הנתבעת בטורקיה (נספח י' לתצהיר בר-חיים). הנתבעת כאמור לא חלקה על כך שהתשלום האמור אמנם בוצע על-ידי התובעת דווקא. כמו כן אין מחלוקת כי הייתה זו העסקה הראשונה והיחידה של התובעת עם הנתבעת כך שלא היו לתובעת כל התחייבויות אחרות כלפי הנתבעת לבד מן התשלום עבור הטובין שאמנם בוצע על ידה (עדות בר-חיים בעמ' 18 ש' 22-18; ועדות אסל בעמ' 6 ש' 25-24, עמ' 40 ש' 9-6, עמ' 43 ש' 23-22). על יסוד כל אלה אני מוצאת כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי שילמה את התמורה דווקא עבור הטובין הנדונים.
11. לעומתה לא עלה בידי הנתבעת לסתור את האמור ולהוכיח את גרסתה הנוגדת לפיה התמורה ששולמה על-ידי התובעת נועדה לתשלום סחורות קודמות שסופקו לחברת אבו גוש, וזאת בשל הטעמים שיפורטו להלן.
12. ביסוד גרסת הנתבעת עומדת טענתה לקיומה של התקשרות עסקית בין התובעת לבין חברת אבו גוש, על רקע קושי פיננסי אליו נקלעה זו האחרונה, לפיה התובעת תשמש כגורם מימון פיננסי להזמנת סחורות מן הנתבעת. בהתאם טענה כי חשבונית העסקה ביחס לטובין הנדונים הוכנה קודם לכן על שם חברת אבו גוש, ולבקשתה ונוכח המימון שקיבלה מן התובעת הוצאה חשבונית על שם התובעת ששימשה אך צינור פיננסי ולמעשה המזמינה הייתה חברת אבו גוש. על בסיס הנחת יסוד זו הוסיפה הנתבעת וטענה כי התשלום שבוצע על-ידי התובעת, באמצעות בנק הפועלים ובטרם התקבלו מסמכי היבוא בבנק דיסקונט, בוצע על-פי הנחייתה של חברת אבו גוש לתובעת; ועל-פי הוראת חברת אבו גוש לבנק דיסקונט התמורה חויבה כנגד סחורות קודמות שסופקו לחברת אבו גוש והמתינו בנמל לשחרורן. לשיטת הנתבעת מבחינתה של התובעת כמממנת חברת אבו גוש לא היה זה משנה אם התשלום שהעבירה נועד לשחרור הטובין הנדונים דווקא או סחורות קודמות שסופקו, שבשל תאריך אספקתן היו משמעותיות יותר עבור חברת אבו גוש (עמ' 36 ש' 13-12, עמ' 37 ש' 19-18, עמ' 39 ש' 13-6, 20-19, עמ' 41 ש' 4-3, עמ' 43 ש' 4-3).
13. כל שהביאה הנתבעת בתמיכה לטענותיה אלה הן פניות מטעם חברת אבו גוש לשינוי החשבונית על שמה של התובעת, וכן תכתובות בנקאיות בין בנק דיסקונט סניף ירושלים לבין הבנק הטורקי של הנתבעת לפיהן על-פי הנחיית חברת אבו גוש מתוך התשלום שהעבירה התובעת לנתבעת באמצעות בנק הפועלים בסך 45,548.93 $ יש לזקוף סכום של 30,591.03 $ ובהמשך סכום נוסף של 14,955.90 $ לתשלום עבור סחורות קודמות שסופקו לחברת אבו גוש (נספחים ג', ד' ו-ח' לתצהיר אסל). בנוסף טענה כי העובדה שהתובעת ביצעה את התשלום עבור הזמנת בדים ספציפיים מבלי לראות אותם כלל מלמדת על כך ששימשה כמממנת בלבד עבור חברת אבו גוש.
14. איני סבורה כי די בכך כדי לקבוע שההתקשרות העסקית בין התובעת לבין חברת אבו גוש הוגבלה למימון פיננסי בלבד. התובעת אינה חולקת על כך שחשבונית העסקה הוצאה במקור על שם חברת אבו גוש ואף טענה בעצמה כי נעשתה פנייה מטעם חברת אבו גוש אל הנתבעת הן לשם ביצוע פרטי ההזמנה עצמה - לנוכח ידיעתה את הדרישות הספציפיות של חברת גאפ ליצור בגדיה נועדו הבדים; הן לשם שינוי השם על גבי החשבונית - שבטעות נכתב במקור על שם חברת אבו גוש בשל כך שהיא זו שביצעה את הזמנת הבדים. ההסבר האמור של התובעת בהחלט מניח את הדעת, ואין בפנייה שצורפה על-ידי הנתבעת מטעם חברת אבו גוש לשינוי השם על גבי החשבונית שום אזכור למימון פיננסי על-ידי התובעת כטעם לשינוי. התובעת הכחישה מכל וכל היותה של גורם מממן בלבד והבהירה את ההתקשרות העסקית בינה לבין חברת אבו גוש במומחיות שרכשה ביבוא בדים, הן מבחינת הבטחת הטיב, הלוגיסטיקה הנדרשת, כמו גם היכולת שלה לבצע השלמות במידה ומתגלה חסר (עדות בר-חיים בעמ' 13 ש' 31 - עמ' 14 ש' 8, עמ' 17 ש' 26-22, עמ' 19 ש' 4, עמ' 20 ש' 17-14; עדות בן יאיר בעמ' 28 ש' 19-16). לא הובאה כל עדות אחרת לסתור זאת. העובדה כי התובעת דאגה לקבלת ערבויות לביצוע התחייבויותיה של חברת אבו גוש כלפיה, לא רק בקשר לעסקה הנדונה אלא גם בקשר לעסקאות קודמות בין הצדדים, ובכלל זה קבלת שיקים לתשלום תמורת הטובין, אין בה כדי ללמד על היותה גורם מממן. ברי גם שהתשלום עבור הטובין מחברת אבו גוש מותנה באספקת הטובין לידיה ומכאן עמידתה של התובעת על קבלת הטובין (וראו גם עדותו של בר-חיים בנוגע למועד בו נודע לתובעת על קשייה הפיננסיים של חברת אבו גוש - עמ' 19 ש' 6, עמ' 25 ש' 17-8; ועדות בן חיים בעמ' 32 ש' 26 - עמ' 33 ש' 6).
עוד אוסיף כי מעבר לתכתובת הבנקאית שמשקפת הנחייה כביכול של חברת אבו גוש להשתמש בתשלום של התובעת לשם שחרור סחורות אחרות, למעשה הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת ביחס לפרטי העסקאות הקודמות שערכה עם אבו גוש שלטענתה התובעת מימנה, היא לא הראתה מה גובה החוב שנותר לחברת אבו גוש לשם שחרור הסחורות שהמתינו בנמל קודם לאפריל 2010 והאם אמנם קיימת התאמה בין התשלום שביצעה התובעת לבין סכומי העסקאות הקודמות עם חברת אבו גוש. נציג הנתבעת אשר נשאל על כך בחקירתו לא ידע לפרט את האמור (עמ' 42 ש' 30-27). בכך יש להחליש עוד את טענות הנתבעת בקשר למימון פיננסי בידי התובעת.
לאור האמור ומשאין לקבל את טענת הנתבעת בדבר מימון פיננסי שסיפקה התובעת לחברת אבו גוש ממילא נשמט הבסיס תחת יתר טענותיה כאילו הוסכם בין התובעת לחברת אבו גוש כי התשלום שביצעה התובעת מחשבונה ייזקף לחשבון הסחורות הקודמות שסופקו לחברת אבו גוש, וכאילו מבחינתה של התובעת אין זה משנה אם תקבל את הטובין לידיה או שיועברו סחורות קודמות לחברת אבו גוש.
15. הנתבעת לא הציגה תשתית אחרת מכוחה רשאית הייתה חברת אבו גוש ליתן הוראות לבנק בקשר לתשלום שבוצע על-ידי התובעת ביחס לטובין שפורטו בחשבונית העסקה על שמה. ממילא הנתבעת לא הבהירה מדוע בחרה ומכוח מה הייתה רשאית לבחור לכבד את הנחיות חברת אבו גוש לבנק דיסקונט סניף ירושלים בייחוס התשלום כאמור לחובות קודמים של חברת אבו גוש, על פני דרישת התובעת מבנק דיסקונט סניף תל-אביב לקבלת מסמכי היבוא לשחרור הטובין לידה כנגד התשלום שביצעה מחשבונה. אפרט.
16. כפי שהנתבעת ציינה, במסגרת העסקים הענפים שקיימה עם חברת אבו גוש הגיעו סחורות נוספות לנמל עבור חברת אבו גוש שטרם שולמה תמורתן בעת הגעת הטובין הנדונים. בעדותו ציין נציג הנתבעת כי גם לגבי סחורות אלה דובר על תשלום בשיטת CAD ועל כן הסחורות לא שוחררו מן הנמל בהעדר תשלום עבורן (עמ' 39 ש' 24-19). לאור האמור והתכתובות הבנקאיות בין בנק דיסקונט סניף ירושלים - שיתכן ולחברת אבו גוש היה חשבון בו (עדות אסל במסגרת הבקשה לסעד זמני בעמ' 6 ש' 10-7) - ובין הבנק הטורקי של הנתבעת, מסתמנת אפשרות סבירה לפיה התשלום בשיטת CAD ביחס לעסקאות הקודמות שערכה חברת אבו גוש ישירות מול הנתבעת נועד להתבצע בבנק דיסקונט סניף ירושלים. על רקע זה ניתן להבין את הנחיית חברת אבו גוש לבנק דיסקונט סניף ירושלים כפי שהיא באה לידי ביטוי בתכתובות הבנקאיות האמורות לשחרר את מסמכי היבוא בנוגע לסחורות הקודמות כנגד התשלום שביצעה התובעת.
17. והנה נציג הנתבעת חזר בעדותו פעמים רבות על כך שהנתבעת פעלה בהתאם להנחיית בנק דיסקונט שניתנה בהמשך להוראות חברת אבו גוש (עמ' 36 ש' 2-1, עמ' 37 ש' 11-3, עמ' 41 ש' 24-3, עמ' 42 ש' 11-10, עמ' 44 ש' 6-2; תשומת הלב כי בכך אישרה הנתבעת בעקיפין כי אין חשיבות לזהות הבנק באמצעותו משולמת התמורה אלא לעצם ביצוע התשלום). אלא שהנתבעת לא הוכיחה טענתה לפיה הוראות אלו אמנם ניתנו לבנק על-ידי חברת אבו גוש, וכי אלה ניתנו על-פי הסכמה של התובעת. טענה זו נותרה כטענה בעלמא. הנתבעת לא זימנה לעדות מי מטעם בנק דיסקונט או מי מטעם חברת אבו גוש שיכול היה לאשש את טענתה זו (וההסבר שניתן לכך אינו מניח את הדעת - עמ' 44 ש' 13-10). התובעת מצדה עמדה בתוקף על כך שהנחיות חברת אבו גוש ככל שניתנו לא נעשו על-פי הסכמתה (עדות בר-חיים בעמ' 19 ש' 16 - עמ' 20 ש' 2; עדות בן יאיר בעמ' 28 ש' 9-5). חיזוק לכך אנו מוצאים בתכתובת מזמן אמת ששלחה התובעת לבנק דיסקונט סניף תל-אביב לפיה "... מבנק דיסקונט ירושלים מתקבלים [כך במקור - מ.ש.] הוראות סותרות לגבי התשלום שבריטקס העבירה, ללא ידיעתנו!! ... המספרים מאוד ברורים, הדוקומנטים על שמנו, ברור שמישהו פה מנסה לעשות מהלך לא תקין ע"ח הכסף שיצא מכיסנו. אין לתת בשום פנים את הדוקומנטים למוטב אחר פרט לבריטקס." [ההדגשות במקור - מ.ש.]; וכן בתשובת הבנק לה צורפו תכתובות שערך להבאת טענות התובעת לפני הבנק הטורקי ללא הועיל (נספחים י"ב ו-י"ג לתצהיר בר-חיים ועדותו בעמ' 22 ש' 23-12). ודוק, בתשובת בנק דיסקונט צוין מפורשות כי מעמדו של הבנק בהתאם לטיב העסקה כשליח בלבד של הבנק הטורקי, ונוכח עמדת זה האחרון, וככל שהתובעת לא תפעל בדרכי הפעולה שהוצגו לפניה, מבלי שהבנק נוקט עמדה בסכסוך בין הצדדים, הבנק יודיע שאינו מעוניין לסחור במסמכי היבוא ואלה יוחזרו אל הבנק הטורקי לסיום השליחות. התובעת אמנם פעלה כהמלצת בנק דיסקונט והזדרזה והגישה בקשה להטלת עיקול ברישום על הטובין. גם בכך יש ללמד על אומד דעתה של התובעת ורצונה לעמוד בכל תוקף על קבלת הטובין.
18. נוכח האמור איני יכולה לקבל את פרשנות הנתבעת לתכתובת הבנקאית שהציגה בין בנק דיסקונט סניף תל-אביב לבין הבנק הטורקי מיום 21.6.10 כאילו התובעת טענה שהמסמכים אינם שייכים לה (נספח ח' לתצהיר אסל, עמוד 4 (עמ' 70 במסמך תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעות שהוגש ביום 19.7.12)). עיון בתכתובת זו מלמד כי לא ברור ביחס לאיזה מסמכים ייחס הבנק את טענת התובעת והאם מדובר במסמכי היבוא של הטובין הנדונים או שמא במסמכים אחרים אולי בנוגע לעסקאות הקודמות שערכה חברת אבו גוש עם הנתבעת, יתכן ובאמצעות סניף ירושלים. משלא הובא עד מטעם בנק דיסקונט למתן עדות נותר הכתוב בלתי ברור. אך מה שברור הוא שבתכתובת שערך הבנק יומיים לאחר מכן, 23.6.10, צוין מפורשות התשלום שביצעה התובעת לחשבון הנתבעת תוך שהתבקשו הוראות דחופות להעברת מסמכי היבוא לידי התובעת ללא כל תשלום נוסף. לאחר מכן ביום 29.6.10 נשלחה תשובת הבנק לתובעת לפיה הבנק הטורקי עומד בסירובו לשחרור מסמכי היבוא לידיה. על כן ברי כי התובעת לא ויתרה על הבעלות בטובין.
19. עוד יש להוסיף כאן שאין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש להסיק הסכמה של התובעת לייחוס התשלום שביצעה לאספקת סחורות קודמות מכך שפנייתה לבנק דיסקונט נעשתה כחודשיים לאחר התשלום שבוצע על ידה באמצעות בנק הפועלים. העד בר-חיים העיד כי מחמת טעות בוצע התשלום בגין העסקה עם הנתבעת באמצעות בנק הפועלים (עמ' 21 ש' 23-19). טעות זו נודעה לתובעת לאחר שהתקבלה ההודעה מבנק דיסקונט כי המסמכים ממתינים בבנק לשם שחרור. על בסיס עדויות עדי התובעת שוכנעתי כי התובעת לא שקטה על שמריה ופעלה ככל יכולתה מול הגורמים הרלבנטיים על מנת להביא לשחרור הטובין כנגד התשלום שבוצע קודם לכן באמצעות בנק הפועלים. המכתב שנשלח מן התובעת לבנק דיסקונט (נספח י"ב לתצהיר בר-חיים) אינו משקף את פעולתה הראשונה של התובעת אלא מסכם את השתלשלות העניינים עד כה (עדות בר-חיים בעמ' 22 ש' 16-12; סעיפים 4 ו-11 לתצהיר בן יאיר ועדותה בעמ' 27 ש' 27-4, עמ' 31 ש' 8-1). מכאן לא מצאתי שחל עיכוב מצד התובעת; בוודאי לא כזה שיכול ללמד על הסכמה מצד התובעת לשימוש בכספיה שלה לשחרור סחורות אחרות בידי צד אחר, דבר שהוא נטול היגיון כלכלי או אחר.
20. הנה כי כן אין לקבל טענת הנתבעת כאילו אך פעלה בהתאם להנחיית בנק דיסקונט, שהבעלות במסמכי היבוא בנוגע לטובין הייתה בידיו. הנכון הוא, כפי שגם אישר נציג הנתבעת בעדותו במסגרת הבקשה לסעד זמני, כי התקבלו הודעות סותרות מבנק דיסקונט - הסניף בירושלים העביר את המלצת חברת אבו גוש לייחס את התשלום ששילמה התובעת לסחורות אחרות קודמות שסופקו לה; ואילו הסניף בתל-אביב ביקש לכבד את התשלום שבוצע על-ידי התובעת באמצעות בנק הפועלים לשם מסירת מסמכי היבוא לידי התובעת לשחרור הטובין הנדונים (עמ' 5 ש' 16-15). הנתבעת, והיא לבדה, נתנה את ההוראות לבנק הטורקי לכבד את התשלום כנגד סחורות קודמות שסופקו לחברת אבו גוש כבקשתה; ולא לכבד את התשלום עבור שחרור הטובין לידי התובעת. טענת ההגנה של הנתבעת כאילו הייתה כפופה להנחיית בנק דיסקונט היא טענה מיתממת. לא זו בלבד שהיא אינה נכונה בשים לב לטיב תפקידו המוגבל של הבנק במסגרת העסקה לפי שיטת CAD לוודא תשלום תמורת העסקה (וראו: סעיף 28 לכתב ההגנה); אלא שהנתבעת הוכיחה בהתנהלותה כי יש גם יש בכוחה להורות לבנק לכבד תשלום שבוצע באמצעות בנק אחר לשם שחרור הסחורות שהיא בחרה לשחרר לטובת חברת אבו גוש.
21. הנה כי כן הנתבעת לא הניחה שום תשתית שמכוחה אפשר לראות את ההנחיות שניתנו על-ידי חברת אבו גוש ככל שניתנו כהנחיות שיכולות היו לחייב את התובעת; או כהנחיות שניתנו עבור התובעת או בשמה; או כאילו יש לראות את חברת אבו גוש כשלוחה של התובעת. על כן לא הייתה הנתבעת רשאית לייחס את התשלום שביצעה התובעת מחשבונה שלה בקשר לחשבונית עסקה על טובין מסוימים שיועדו להתקבל על ידה, לטובת קבלת סחורות אחרות שסופקו לחברת אבו גוש. לאחר ששווי תמורת הטובין שולמה על-ידי התובעת לנתבעת, בקשר לחשבונית העסקה שהוצאה ביחס לטובין הנדונים, ובהעדר חובות אחרים של התובעת לנתבעת, היה על הנתבעת לאשר את התשלום ולאפשר את מסירת מסמכי היבוא על-ידי בנק דיסקונט לתובעת לשם שחרור הטובין מן הנמל לידיה ולשימושה. זאת לא עשתה ומכאן קמה חבותה של הנתבעת 1 לשאת בנזקי התובעת שנגרמו לה עקב כך.
חבות הנתבעות 3-2
22. התובעת מאשרת כי ההתקשרות העסקית נעשתה בינה לבין הנתבעת 1 ולה שולמה התמורה. אלא שבכתב התביעה הוסיפה וטענה כי "הנתבעות 2 ו-3 הינם חברות בת ו/או אחות של הנתבעת 1 הפועלות עמה בשיתוף פעולה כלכלי ומסחרי מלא ובקבלת ההחלטות בכל עניני היבוא בכלל והיבוא לישראל בפרט, ללא כל הבדל, ולמעשה שלושת הנתבעות פועלות באופן משלים ומשותף ביצוא הטובין למדינת ישראל...". לטענתה מדובר למעשה באותה חברה "בשינוי אדרת" כלשונה, כאשר ההפרדה בין הנתבעות נועדה אך לעקוף מגבלות אובליגו שמציבות חברות ביטוח לביטוחי סיכוני סחר חוץ לפני הנתבעות. לפיכך לשיטתה קמה לה עילת תביעה מלאה כלפי שלושת הנתבעות בכל רכיבי התביעה (סעיפים 36-32 לכתב התביעה).
23. להוכחת טענתה כי מדובר בהפרדה משפטית למראית עין בלבד הפנתה התובעת לעובדה ששלוש הנתבעות פועלות מאיזמיר בירת טורקיה, כאשר הנתבעות 3-2 פועלות מכתובת זהה באיזמיר ומציגות כתובת דואר אלקטרוני בדומיין זהה - mayteks.com; לתכתובות מייל ביחס לעסקה הנדונה שנשלחו מנציגי הנתבעת 2; לתמלילי שיחות עם נציגי הנתבעות המצביעים לטענתה כי הנתבעות פועלות באופן אחד ומשותף; ולכך שאשת הקשר של הנתבעות ונציגתן, גב' שיינה מלקוב, מנהל החברות והבעלים שלהן, מר מוריס, וכן נציג הבעלים בישראל, מר סמי אסל הציגו עצמם כנציגים של כל הנתבעות (סעיפים 7-3 לתצהיר בר-חיים ונספחים א' - ד' לתצהירו).
24. במהותה טענת התובעת היא טענה להרמת מסך באשכול חברות. אף אם אניח, והדבר כלל אינו נקי מספקות, כי בית משפט בישראל מוסמך לבצע הרמת מסך ביחס לחברות זרות כבענייננו (וראו: ת"א (מחוזי ת"א) 20972-04-14 CIA Capitolia LLC נ' דירקט קפיטל אינווסטמנטס בע"מ, פיסקה 22 (20.9.2014)); ממילא לא שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל להוכיח זכאותה לסעד חריג זה של הרמת מסך בשל שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, במיוחד כאשר באשכול חברות עסקינן.
נציג הנתבעות העיד, ועדותו זו לא נסתרה, כי מדובר בשלוש חברות נפרדות שלהן בעלים שונים, הגם שיתכן ומתקיימים ביניהן יחסים עסקיים (עמ' 35 ש' 20-5; כך גם עולה מתמליל השיחה עם גב' שיינה מלקוב שצורף על-ידי התובעת - נספח ג' לתצהיר בר-חיים, עמ' 1). כמו כן אין די בראיות שהציגה התובעת כדי לקבוע כי מדובר ביחידה כלכלית אחת, וכי קיימת שליטה מלאה של חברת האם, שלא הוברר מי היא מבין הנתבעות, בחברת הבת עד כדי שלילת רצונה העצמי של חברת הבת שמהווה רק צינור לפעולותיה של חברת האם. משלא הונחה תשתית עובדתית מפורטת לעניין המבנה הארגוני של כל אחת מן הנתבעות והיחס ביניהן, לא הוכח כי מתקיימים התנאים להרמת המסך באשכול החברות (וראו: רע"ע 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פיסקה 3 (2.4.1997)).
על כן דין התביעה נגד הנתבעות 3-2 להידחות.
נזקי התובעת
25. לנוכח מסקנתי כי הנתבעת הפרה חובתה למסור את הטובין לידי התובעת כנגד התשלום ששילמה לה, ברי כי התובעת זכאית להשבת סכום תמורת הטובין שלא סופקו לה. לכן על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 167,252 ₪ (ערכה של התמורה בסך 45,548 $ בשקלים נכון ליום הגשת התביעה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. מובן שהתובעת אינה יכולה לגבות סכום זה גם מהנתבעת וגם מחברת אבו גוש.
26. התובעת הוסיפה וטענה להפסד הרווח שהייתה צפויה להפיק עם קבלת הטובין ומכירתם לחברת אבו גוש, בשיעור 12% מערך הטובין, קרי כ-5,466 $. התובעת הוסיפה וטענה כי היא מניחה שיכלה להפיק רווח דומה או נמוך במעט בלבד במכירת אותם הטובין גם לגורם אחר מלבד חברת אבו גוש (סעיף 28 לתצהיר בר-חיים). אלא שהתובעת לא הציגה את פרטי ההסכמה החוזית בינה לבין חברת אבו גוש, והעדים מטעמה לא ידעו לומר מה היה הרווח הצפוי ממכירת הטובין לחברת אבו גוש (עדות בר-חיים בעמ' 18 ש' 7-4, עמ' 24 ש' 6-2; עדות בן יאיר בעמ' 29 ש' 20-8). כמו כן מעדותה של בן יאיר עולה כי ככל הנראה התובעת לא הייתה מוכרת את הטובין לחברת אבו גוש נוכח המצב הכלכלי הרעוע אליו נקלעה והעובדה ששיקים שמסרה לתובעת החלו לחזור (עמ' 32 ש' 29-26). התובעת טענה כי בכל מקרה סביר שהיו מצליחים למכור את הטובין - בסטוק, צובעים, מדפיסים או עושים עליה כל מיני מניפולציות, ואולי אף היה צורך להמתין לשנה הבאה משום שדובר היה בבדי חורף (עדות בן יאיר בעמ' 31 ש' 30 - עמ' 32 ש' 2, עמ' 33 ש' 30 - עמ' 34 ש' 2). אשר לרווח ממכירה כזו העידה בן יאיר כי "זה תלוי בעונה ובהכל ובכמה עוד השקעתי בבד. אני מאמינה זה יכול להיות רווח של 30, 40, 50 אחוז, תלוי." (עמ' 34 ש' 5-3). מובן שבנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי הוכחה האפשרות להשיא רווח כלשהו ממכירה לחברת אבו גוש, או מכל מכירה ספקולטיבית אחרת, שעלות ההשקעה הכרוכה בה מטעם התובעת לא הובררה, וכך גם הרווח שהיא צפויה להניב. מטעם זה איני מוצאת לפסוק פיצוי לתובעת בגין הפסד רווח.
27. עוד עותרת התובעת לפיצוי כספי בגין שכירת שירותי חקירה ובילוש לתקופה של כ-10 חודשים בעלות של כ-4,060 ₪ בחודש על מנת לעקוב אחר המכולה נושא התביעה והעברתה או העברת מסמכי היבוא מן התובעת לחברת אבו גוש; להחזר הוצאות משפטיות בסכום של 10,140 ₪ שהוצאו לטענתה בגין הצורך להגיש בקשת עיקול על מסמכי היבוא בתיק ההוצאה לפועל, שלא ניתן להיפרע מחברת אבו גוש בגינן; להחזר עלויות תמלול ההקלטות בסכום של 2,453 ₪; ולפיצוי עבור אובדן עשרות ימי עבודה. התובעת טענה כי כל ההוצאות הנ"ל (כולל הפסד הרווח הנטען) נאמדות בעשרות אלפי שקלים ולצורך התביעה משיקולי אגרה הועמד ראש תביעה זה על סך של 50,000 ₪.
התובעת אמנם צירפה קבלות בגין שכירת שירותי חקירה לחודשים שונים החל מיולי 2010 ועד חודש מרץ 2012. אולם בצדק טענה הנתבעת כי אין להבין את הצורך בשירותי חקירה למשך תקופה ממושכת זו לשם איתור המכולה שהמתינה בנמל, במיוחד בשים לב לכך שכבר בסוף יוני 2010 הוטל עיקול ברישום על הטובין. כמו כן מן הקבלות שצירפה התובעת ביחס להוצאות משפטיות לא ברור אילו שולמו בקשר לבקשת העיקול, להבדיל מטיפול משפטי אחר שניתן לתובעת, למשל בקשר לתביעה בבית משפט השלום בהרצליה שרק חלקה קשור בעסקה הנדונה. אשר לעלויות תמלול ההקלטות צורפה רק בקשה לתשלום מחיר כולל מע"מ בסך 1,259.76 ₪. כן לא הוכח הפסד שכר בפועל לבעלי התובעת בר-חיים או למנהלת הפעילה בן יאיר. בנסיבות אלה אני מוצאת להעמיד את הפיצוי בגין הנזקים העקיפים של התובעת בסך של 10,000 ₪ נכון להיום (המשקף אומדן של חודשיים שירותי חקירה מיום ההודעה על הגעת מסמכי היבוא ועד להטלת העיקול על הטובין, בצירוף עלות התמלול על-פי דרישת המומחה).
28. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לקיזוז הוצאות שנגרמו לה בשל הטלת העיקול על הטובין באופן שרק באמצע שנת 2012 הוחזרו לידה הטובין על כל ההוצאות הנובעות מכך, וביניהן עלויות אחסנה, הובלה ושינוע חזרה לטורקיה, אובדן ערך הטובין, עלות ערבות בנקאית ושכ"ט עו"ד. משקבעתי כי היה על הנתבעת להעביר את החזקה בטובין כבר בעת שהגיעו לנמל, כנגד התשלום שבוצע על ידי התובעת עוד קודם לכן, פשיטא כי האחריות לכל ההוצאות הנובעות מהתנהלותה הפגומה רובצת לפתחה.
סוף דבר
29. התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת באופן שעליה לשלם לתובעת את הסכומים הנזכרים בסעיפים 25 ו-27 לעיל.
התביעה נגד הנתבעות 3-2 נדחית.
בנסיבות העניין, נוכח התוצאה אליה הגעתי והעובדה שהנתבעות כולן יוצגו במשותף והוגש תצהיר אחד מטעמן, אני מורה כי הנתבעת 1 תישא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד של התובעת בסכום כולל של 15,000 ₪.
30. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.
5129371
54678313ניתן היום, ב' חשוון תשע"ו, 15 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.
5129371
54678313
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
עדכוני מכס ורגולציה
