עם השלימו את ימי נזרו מביא הנזיר שלושה קרבנות - "כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים". מדוע שלשה קרבנות ומהו האיזון ביניהם?
באשר לעולה - התשובה הינה די פשוטה: עולה היא הקרבן הראשוני ביותר שמשמעותו הבסיסית היא יצירת קשר בין האדם לה'. נוח, למשל, בצאתו מן התיבה, ולאחר שנוכח לדעת כי קול ה' לא נשמע אליו - העלה עולות לה' על מנת לייצר את החיבור המחודש עם ה'. במובן זה, הבאת קרבן עולה היא מרכיב בסיסי בכל "חבילת קרבנות" כזו או אחרת (ראו, להשוואה, את קרבן המצורע ואת קרבן הכוהנים ביום כניסתם לתפקידם).
קרבן החטאת נועד לתכלית אחרת, והיא, כנראה, כפרה על הפסקת נזירותו של הנזיר. מלכתחילה קיבל על עצמו הנזיר להתקרב ולהתקדש לה', אלא שעשה זאת לתקופה מוגבלת, ועל קטיעת הנזירות מביא הנזיר קרבן. כפי שכתב הרמב"ן, ראוי היה לו לנזיר - הואיל וכבר קיבל על עצמו להיות נזיר - להמשיך זאת לתקופה ארוכה יותר או לצמיתות. קטיעת התהליך באמצע, והחזרה לחיים רגילים ולתאוות העולם, אף אם הדבר תוכנן מראש (ואולי דווקא בשל העובדה שהקטיעה תוכננה מראש), הינה בלתי רצויה בנסיבות הענין, ועל כך מובא קרבן החטאת.
אם כך הם הדברים - מה לו לקרבן השלמים - שעניינו השכנת שלום בין האדם לה' ולענייננו? הלא הנזיר מיוזמתו פירק את הסדר הקדושה בינו לבין ה' וחזר למדרגת חולין, ועל כך, כאמור לעיל, הוא מביא חטאת. קשה להבין כיצד אירוע זו, המייצג ירידה רוחנית, מצדיק הבאת קרבן שלמים.נכון, אולי, היה לאמץ לענייננו את חבילת הקרבנות שמביא המצורע ביום טהרתו – עולה, חטאת ואשם, שעליהם כתבנו במקום אחר -http://ybm.org.il/upload/lehela/5773/tazriapdf.pdf
להבנתנו, קרבן השלמים מייצג את רעיון הפשרה שהוא הוא, לענייננו, השלום בין האדם לבין ה'. התורה מביעה כאן עמדה ברורה בגנות הסדרי "הכל או לא כלום", והיא מקדמת בהבנה ואהדה הסדרי פשרה - נזירות לתקופה קצובה - שאמנם אינה מביאים לתוצאה מירבית, אך גם אינה מותירה אותו בנקודת המוצא ללא התקדמות. ה' נתן מקום ולגיטימציה למוסד הנזירות, שהרי אילו היתה הנזירות אסורה היה ניתן על כך איסור. אלא שירדה תורה לסוף דעתו של אדם, ואילו רק נזירות מוחלטת, כזו שחלה על משך כל חיי האדם, היתה מתאפשרת, ספק רב אם היו אנשים בוחרים לקבל אותה על עצמם, וספק גדול לא פחות היה עולה באשר ליכולת האדם לעמוד בה. לפיכך הציעה התורה מצב ביניים - נזירות המוגבלת לתקופת זמן. במשך אותה התקופה מתעלה הנזיר לרמת קדושה ופרישות, ולאחר מכן חוזר הנזיר לחיי החולין. קרבנות החטאת והשלמים של הנזיר מייצגים את שני צדדיה של הפשרה: קרבן החטאת מביע הסתייגות מכך שתקופת הנזירות הסתיימה, ואילו קרבן השלמים מביע עידוד לנזיר על עמידתו בנזרו והשלמת תקופת הנזירות. במובן זה קרבן השלמים סוגר את התהליך ומחבר את הנזיר, באופן אוהד ומחבק, אל המציאות הארצית החדשה-ישנה.
ובכל זאת האיזוו נוטה לדעתנו אל צד החיוב. ככתוב בפרשתנו, הנזיר מגלח את שער ראשו פתח אוהל מועד, ונותן את השיער "על האש אשר תחת זבח השלמים". אכן, שער הנזיר הוא קדוש ולפיכך לא ניתן יהיה לזרקו סתם כך לאשפה (חזקוני על אתר), אך מדוע יש לתת אותו דווקא על האש אשר תחת זבח השלמים? מדוע לא על האש אשר תחת קרבן החטאת של הנזיר, או על זו אשר תחת קרבנות התמיד? אין זאת, להבנתנו, אלא משום ששער הנזיר שגולח מייצג את חליפתה מן העולם של נזירותו של הנזיר, ובשיוכו של השיער שגולח אל השלמים, ולא אל החטאת, מובעת החשיבות והאהדה שרוחש ה' לנזיר על עמידה ביעדי המשימה והשלמת הנזירות בהצלחה.
עדכוני מכס ורגולציה
