במסגרת ברכת קדושת היום שבתפילות העמידה של ראש השנה אנו אומרים את תפילת "ותתן לנו": "ותתן לנו ה' א-להינו באהבה את יום את יום הזכרון הזה יום תרועה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים". תפילה זו אינה ייחודית לראש השנה והיא נאמרת, עם התאמות לאופיו של היום, בתפילות העמידה של שלושת הרגלים ושל יום הכיפורים. וכך, בפסח אנו אומרים "ותתן לנו...את יום חג המצות הזה זמן חירותנו", בשבועות – "את חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו", ובסוכות – "את חג הסוכות הזה זמן שמחתנו".
החיבור שבין שלושת הרגלים ליציאת מצרים הינו ברור על פי פשוטו של מקרא. מובן מאליו הוא הקשר (ואולי יותר טוב לומר – הזהות) שבין חג הפסח לבין יציאת מצרים. גם הקשר שבין סוכות ליציאת מצרים הינו די ברור, והוא נזכר באופן מפורש בספר ויקרא: "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען יידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". ואף הקשר שבין חג השבועות ליציאת מצרים, אשר אינו ניכר ממבט ראשון, מוצא גם הוא את עיגונו בפשוטו של מקרא, הפעם בספר דברים: "ועשית חג שבועות לה' א-לוהיך, מיסת נדבת ידך אשר תיתן... ושמחת לפני ה' א-לוהיך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' א-לוהיך לשכן שמו שם. וזכרת כי עבד היית במצריים, ושמרת ועשית את החוקים האלה".
אך מה לראש השנה וליציאת מצרים?
נשוב רגע לקשר שבין חג השבועות ליציאת מצרים, שכן יש בפענוחו חשיבות להמשך דיוננו. התורה מספרת שאת חג השבועות מצווה האדם בישראל לחגוג במקדש יחד עם משפחתו, והגר והיתום והאלמנה, כזיכרון לעבדות במצרים. התורה מצווה בפסוקים אלו לייצר סולידריות חברתית ולא לשכוח את החלש, וקושרת חובה זו באופן הדוק לזכרון העבדות במצרים. המושג "מצרים" בהקשר של גאולת עם ישראל, אם כך, אינו טומן בחובו רק את הכרת הנס הגדול של היציאה עצמה וקריעת ים סוף, ורק את הנהגת ה' את עם ישראל במדבר, כי אם גם חובה ליצירת של חברה סולידארית ומתחשבת הדואגת לחלש.
מכאן, שזיכרון מצרים, נמתח, כבר בפשוטו של מקרא, אל מעבר למחוזות נוספים, הרבה מעבר לאירוע הקונקרטי של קריעת ים סוף, והרחבת המונח "זכר ליציאת מצרים" - לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על הכלל כולו יצאה.
לצורך מציאת הזיקה שבין ראש השנה – יום התרועה – אל זכרון יציאת מצרים מוכל להסתייע בבברכותיו של בלעם לעם ישראל. בלעם מברך את העם בברכה הבאה: "לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל, ה' א-לוהיו עימו ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו... יאכל גויים צריו, ועצמותיהם יגרם וחיציו ימחץ".לפי דברים אלו ברור כי מלכותו של ה' על כל העולם כולו, באה לידי ביטוי גם במלחמה שניהל ה' עם המצרים, וכפי שאמרו המצרים בעצמם – אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים.
אמור מעתה: ראש השנה מהווה זכר ליציאת מצרים, שכן מלכותו של ה' בעולם, שהיא מוקדו וגרעינו של יום התרועה, התממשה, בין היתר, במלחמה שניהל ה' במצרים, והביטוי "זכר ליציאת מצרים" שנאמר בתפילה מכוון לכינויו של היום כ"זכרון תרועה" כאמור בספר ויקרא.
אלא שלצידו של זכרון התרועה, שבו אנחנו זוכרים ומזכירים את מלכותו של הקב"ה, קיים זכרון נוסף הנטוע עמוק באופיו של ראש השנה והוא מגולם בחתימתה של תפילת זכרונות שבמוסף לראש השנה: "כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם ואין שכחה לפני כסא כבודך". כיצד משתלב "זכר ליציאת מצרים" בזכרון זה?
דומה שתפילת זכרונות מספקת את התשובה בעצמה. מעט לפני חתימתה היא עותרת: "וקיים לנו ה' א-להינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך... כאמור: 'וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לא-לוהים..."., והתפילה חותמת - "ברוך אתה ה' זוכר הברית". וראה זה פלא - הזכרון והברית ויציאת מצרים – כולם באותו פסוק בתורה, ובחתימת תפילת זכרונות.
הזכרון, אפוא, הוא זכרון הברית שאנו עותרים לה' לזוכרה, והברית היא הברית עם יוצאי מצרים שנכרתה בהר סיני, ו"זכר ליציאת מצרים" הוא-הוא זכירת אותה ברית.
הנה כי כן, שני היבטי הזכרון של ראש השנה, הן זה המגיע מלמטה למטה, שבו אנו זוכרים ומזכירים את מלכותו של הקב"ה, והן זה הפועל מלמעלה למטה, ובו אנו מבקשים מה' לזכור את הברית עמנו, הינם "זכר ליציאת מצרים". הם מגלמים בתוכם את יציאת מצרים במובנה הכולל – התגלות מלכות ה' בעולם והברית שכרת ה' עם יוצאי מצרים.
עדכוני מכס ורגולציה
