אם ישאלו אותנו באיזו דת ראינו נזירים נעלה בעיני רוחנו את הנזירים הנוצריים, כמו אלו שבמנזר השתקנים שבלטרון, או הנזירים הבודהיסטיים מהמזרח, או הדלאי למה. ומה משותף לנזירים אלו – שמדובר בנזירים שהקדישו עצמם למטה מסויימת, דתית, וצמצמו במידה דרסטית את הפעילות הרגילה, הנורמלית, הארצית שלהם.
והנה, הנזיר מוכר בראש ובראשונה ביהדות, ועליו אנחנו קוראים בפרשתנו פרשת נשא. אלא שהנזירות היהודית היא הרבה יותר מתונה, ומוכנה להתפשר עם המציאות. הפרשה מספרת שאם אדם החליט לאסור על עצמו דברים מסויימים, מתוך שאיפה להתקדש לה', כי אז מוטל עליו לגדל שער, שלא לשתות יין ולא לאכול ענבים, ולא להיטמא למתים. זאת דרך הנזירות היהודית. אין כאן פרישה מכל דברי העולם, אלא מדברים מסויימים.
והאם הנזירות חייבת להיות לתקופה בלתי מוגבלת בזמן? התשובה שלילית. אדם יכול לקבל על עצמו נזירות לתקופה קצרה או ארוכה, כפי שיבחר. אין כאן מהלך טוטאלי.
בתום סיום תקופת הנזירות, מביא הנזיר שלושה קרבנות - "כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים". וכמובן יש לשאול מדוע שלשה קרבנות ומהו האיזון ביניהם?
באשר לעולה - התשובה הינה די פשוטה: עולה היא הקרבן הראשוני ביותר שמשמעותו הבסיסית היא יצירת קשר בין האדם לה'. נוח, למשל, בצאתו מן התיבה, ולאחר שנוכח לדעת כי קול ה' לא נשמע אליו - העלה עולות לה' על מנת לייצר את החיבור המחודש עם ה'.
קרבן החטאת נועד לתכלית אחרת, והיא, כנראה, כפרה על הפסקת נזירותו של הנזיר. מלכתחילה קיבל על עצמו הנזיר להתקרב ולהתקדש לה', אלא שעשה זאת לתקופה מוגבלת, ועל קטיעת הנזירות מביא הנזיר קרבן.
אם כך הם הדברים - מה לו לקרבן השלמים - שעניינו השכנת שלום בין האדם לה' ולענייננו? הלא הנזיר מיוזמתו פירק את הסדר הקדושה בינו לבין ה' וחזר למדרגת חולין?
להבנתנו, קרבן השלמים מייצג את רעיון הפשרה שהוא הוא, לענייננו, השלום בין האדם לבין ה'. התורה מביעה כאן עמדה ברורה בגנות הסדרי "הכל או לא כלום". ה' נתן מקום ולגיטימציה למוסד הנזירות, שהרי אילו היתה הנזירות אסורה היה ניתן על כך איסור. מצד שני, אילו רק נזירות מוחלטת, כזו שחלה על משך כל חיי האדם, היתה מתאפשרת, ספק רב אם היו אנשים בוחרים לקבל אותה על עצמם, וספק גדול לא פחות היה עולה באשר ליכולת האדם לעמוד בה. לפיכך הציעה התורה מצב ביניים - נזירות המוגבלת לתקופת זמן. במשך אותה התקופה מתעלה הנזיר לרמת קדושה ופרישות, ולאחר מכן חוזר הנזיר לחיי החולין.
במלים אחרות, התורה מקדמת בהבנה ואהדה הסדרי פשרה - נזירות לתקופה קצובה - שאמנם אינם מביאים לתוצאה מירבית, אך גם אינה מותירה אותו בנקודת המוצא ללא התקדמות. וקרבן השלמים - השלום בין האדם לבין ה' – הוא מייצגה הנאמן של תפיסה זאת. בזכות הנזירות, בזכות הפשרה, בזכות הנורמליות, בזכות החיים.
עדכוני מכס ורגולציה
