במוקד של פרשת השבוע שלנו עומדת פרשת שליחת שנים עשר המרגלים וחטאם (של עשרה מהם, ליתר דיוק). המון שאלות נשאלו, וכמות התשובות רבה עוד יותר. מי בכלל שלח אותם? מדוע היה צורך בשליחותם? מה היה חטאם? מדוע כל העם נענש, ועוד ועוד. ונוסיף אנחנו עוד שאלה. בסוף אירוע המרגלים, לאחר הכשלון הנורא, משה מגיע למצב של חוסר אונים מוחלט ולא מסוגל למשוך את העם קדימה - "ויפל משה אהרון על פניהם לפני כל קהל ישראל", וכל זאת בניגוד מוחלט להתנהגותו של משה בחטא העגל, שלמרות חומרתו של המאורע – קם משה ועשה מעשה, קיבץ את שבט לוי, הרג את החוטאים, והציל את עם ישראל. מה השתנה?
בפרקים הקודמים של ספר במדבר חזינו בהתרסקות קשה מאד של בני ישראל. הרקע היה חוסר היכולת של העם לעכל את ההנהגה הניסית של ה' במדבר. לכן העם מתאונן. לכן העם מתגעגע למצרים. וגם לאחר שהנהגת העם הורחבה לשבעים הזקנים - עדין נשאר העם במדרגתו הנמוכה, ולא סמך על הנהגת ה'. נזכיר בענין זה את תאות העם לבשר, ואת היענותו של ה' לתאוה זאת, ובכל זאת כל אחד אסף כמות עצומה ואדירה של בשר וכאילו לא בטח בה' ולא סמך על הנהגתו.
במצב דברים זה, היה ברור - גם לה' וגם למשה – שהמתווה לכיבוש הארץ שפורט בספר שמות (פרק כג) לא יצלח. מתווה זה היה מושתת על הנהגה ניסית של ה' – "הנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי... כִי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ... וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. ועל רקע האירועים הקודמים היה ברור שהעם אינו בשל לתהליך מורכב שבו הוא נדרש לסמוך על הנהגת ה'.
למעשה, את ההוכחה לכך שהעם לא הבין את מהלך האירועים המתוכנן מספקת עצם בקשת העם לשליחת המרגלים, שהרי בקשה זו עומדת בסתירה מוחלטת למתווה שהוצג למשה שנה קודם לכן. באותו מתווה מדובר על מעורבות א-להית מוחלטת בנוגע לכיבוש הארץ ללא צורך בהתארגנות
ובכל זאת, משה אהד את הרעיון הזה ("וייטב הדבר בעיני"). אמנם מדובר היה באי הבנה מוחלטת מצד עם ישראל בכל הנוגע למציאות, אבל לכל הפחות הוצגה כעת יוזמה חיובית וקונסטרוקטיבית מצד העם, בניגוד מוחלט לאווירת הנכאים של אירועי פרשת בהעלותך. לשיטתו של משה – בבקשתו של העם היה היפוך מגמה, ותחילה של הליכה בדרך הנכונה, גם אם נקודת המוצא שגויה לגמרי, ולפיכך נתן משה יד למהלך זה. ולא רק משה אלא ה'. מהלך זה קיבל גם את הסכמתו של ה', שלא רק שאישר אותו אלא אף שדרג אותו (ולפיכך מוצג ענין זה כציווי של ה' "שלח לך אנשים"). לשם כך ציווה ה' לבחור אנשים רציניים ונכבדים בעלי סטטוס גבוה ("כל נשיא בהם"), מכל שבט. הרעיון היה לעצב שורה של מובילי דעה אמינים שיוכלו להפיץ עדות חיובית על הארץ, שאמינותם נובעת לא רק מהסטטוס הגבוה שלהם, אלא גם מכך שהם נהנים מהיכרות של העם. בנוסף, דובר באנשים בעלי יכולת פיזית גבוהה, שיוכלו לתור את הארץ בתקופה של ארבעים יום. הואיל ואנו מכירים את כלב בן יפונה ואת יהושע בן נון מהעתיד, אנו יכולים להניח שכלל המרגלים היו בעלי שיעור קומה משמעותי, גם אם לא היו עשויים מקשה אחת.
אילו יבואו השנים עשר עם עדות חיובית ומרשימה אודות הארץ, איש איש לשבטו, יהיה בכך כדי לרתום את העם כולו לתהליך המורכב ולשאת אותו לארץ ישראל – זה היה הרעיון. להתניע את העסק מחדש ולצאת מהתסבוכת.
וזה נכשל. נכשל כשלון חרוץ. וזהו סוף הסיפור הנוכחי, ומכאן צריך להתחיל סיפור חדש. ואת זה הבין משה, הבין היטב, ולכן לא היה בכוחו להתניע מהלך חדש. הסיכוי האחרון להצלחתו של העם בפורמט ההתנהלות הנוכחי -נכשל. מכאן ואילך העביר ה' את העם למצב התנהלות אחר, איטי ומדורג בהרבה, שאת פריו נפגוש בהמשך הספר, ובספר דברים.
עדכוני מכס ורגולציה
