החלטה
1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגן הנשיא י' זפט), בגדרה הוחלט שלא ליתן צו מניעה זמני שיאסור על הבנק-המשיב (להלן - הבנק) להעביר כספים, לפי כתב אשראי דוקומנטרי שהוצא לבקשת המבקשת, לטובת המשיבים הפורמאליים 1 ו-2.
2. המבקשת, חברת פוליבה בע"מ, הינה חברה העוסקת, בין היתר, בתחום אספקת מוצרי מזון בסיסיים. המבקשת ביקשה לייבא ארצה שמן סויה מוחמץ טהור המיועד להזנת בעלי חיים. לשם כך, היא התקשרה ביום 19.8.05 עם חברה ברזילאית בשם Agrostar Do Brazil Com. E. Repres Imp. E. Exp. LTDA (היא המשיבה הפורמאלית 1; להלן - החברה הברזילאית). במסגרת ההסכם התחייבה החברה הברזילאית לספק למבקשת 2,000 טון של שמן סויה בעלות כוללת של 860,000 דולר. לאחר שהוצגו בפני המבקשת תוצאות בדיקת מעבדה, מהן עולה כי הרכבו הכימי של השמן תאם את דרישות המפרט הטכני שצורף להסכם המכר, הוציא הבנק ביום 2.9.05, לבקשת המבקשת, כתב אשראי דוקומנטרי בסך 660,000 דולר לזכות החברה הברזילאית. זמן מה לאחר מכן, נודע למבקשת כי על מנת שניתן יהיה להכניס לשטחי ישראל את הטובין המיובאים, עליה להמציא אישורים נוספים בדבר תוצאות בדיקת רעלים שנערכה לשמן ובדבר בדיקת אחוז חומצות השומן המחומצנות בשמן. ביום 22.9.05 פנתה המבקשת לחברה הברזילאית בבקשה כי תערוך את הבדיקות הנוספות. אלא, שהחברה הברזילאית השיבה כי למעבדות בברזיל אין את היכולת הטכנית לבצע את הבדיקות הנחוצות. לאור האמור, שלחה המבקשת דגימה מן השמן למעבדה הנמצאת בהולנד. ביום 4.10.05 התקבלו ממצאי בדיקת המעבדה בהולנד מהם עולה, כי בשמן אותר חומר רעיל בשם גוסיפול וכי בשמן אחוז גבוה מידי של חומצות שומן. לטענת המבקשת, מקורו של החומר הרעיל, גוסיפול, הינו בשמן כותנה. מכך הסיקה המבקשת, כי החברה הברזילאית ניסתה למכור לה במתכוון שמן סויה מהול בשמן כותנה במקום שמן סויה מוחמץ טהור.
3. לאחר שהמבקשת הבהירה לחברה הברזילאית כי אין באפשרותה להכניס ארצה את השמן, בו התגלו חומרים רעילים, פנתה היא לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 9.10.05 בבקשה ליתן סעד זמני במעמד צד אחד אשר יימנע מן הבנק, את העברת הכספים לחברה הברזילאית. צו כאמור ניתן למשך יום אחד, אלא שבהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור מיום 10.10.05 קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מקום להאריך את תוקפו של צו המניעה הארעי. החלטה זו של בית משפט שלא לעכב את התשלום על פי כתב האשראי נסמכה, בין היתר, על ההערכה כי טענות המבקשת באשר לאיכותו הירודה של השמן, אינן באות בגדר חריג המרמה או הזיוף, המהווה בסיס למתן צו האוסר תשלום על פי כתב אשראי דוקומנטרי. עוד יצוין, כי במסגרת הליך אחר, שהתנהל אף הוא בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 2363/05), הגישה המבקשת תביעה כספית בסך של כ-3,000,000 ש"ח כנגד החברה הברזילאית. כמו-כן, במסגרת ההליך האחר עתרה המבקשת להטלת עיקול זמני על הכספים שאמורים היו להיות מועברים לידי החברה הברזילאית, זאת עד להחלטה בבקשת רשות הערעור המונחת בפנינו. צו עיקול כאמור ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד הרשם ד' גלדשטיין) ביום 11.10.05. ביום 30.10.05 הודיע הבנק למבקשת על התנגדותו להטלת העיקול. הבנק הבהיר כי קמה לו חבות עצמאית לשפות את המשיב הפורמאלי 2 (להלן - הבנק בברזיל), מאחר שעוד ביום 27.9.05 הועברה לו הודעה מן הבנק בברזיל בעניין כתב האשראי שהוצא לבקשת המבקשת. מן הטעם האמור אחז הבנק בדעה, כי לא ניתן למנוע את העברת הכספים לידי הבנק בברזיל. יחד עם זאת, התברר כי עד לעת האחרונה לא נעתר הבנק לדרישת התשלום של הבנק בברזיל, בשל אי ההתאמה שהתגלתה במסמכי האשראי הדוקומנטרי שהוצגו בפניו. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי בהתאם להסכמה החוזית המוקדמת שהייתה קיימת בין המבקשת לבין החברה הברזילאית, הועבר הסכסוך במהלך חודש אוקטובר 2005 להליך בוררות באנגליה.
4. הטענה העיקרית אשר בפי המבקשת הינה, כי חריג המרמה והזיוף חל על המקרה שלפנינו ובשל כך ניתן וצריך למנוע את ביצוע התשלום בהתאם לכתב האשראי הדוקומנטרי. לעמדת המבקשת, שוויה הכספי של הסחורה שסופקה לה על ידי החברה הברזילאית הינו אפסי. לשם תמיכה בעמדה זו, צורפה לבקשה חוות דעת של מומחה מקצועי בתחום הנדסת המזון, בה צוין כי צריכה של שמן סויה המכיל את החומר הרעיל גוסיפול פוגעת בצמיחה הטבעית של בעלי החיים ומגדילה את שיעור התמותה שלהם. עוד הובהר, כי אחוז חומצות השומן המחומצנות שאותר בשמן עומד על 5.14 אחוזים והינו גבוה כמעט פי שניים מן המקובל. בהקשר זה נטען, כי ממילא בהתאם לנוהלי משרד החקלאות לא ניתן לייבא לישראל שמן, שבו אחוז חומצות השומן המחומצנות גבוה מ-5 אחוזים. בנוסף, גורסת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובתה. שכן, בנסיבות המקרה הנוכחי קיים, לדידה, חשש כבד שמא החברה הברזילאית, עימה התקשרה המבקשת בקשר עסקי זו הפעם הראשונה, לא תשיב לה את הכספים המגיעים לה בגין נזקי הפרת ההסכם ותותיר אותה עם סחורה חסרת ערך.
6. לאחר שעיינתי בחומר המונח בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. השאלה העיקרית הטעונה הכרעה הינה האם בנסיבות המקרה שלפנינו קמה תחולה לחריג המרמה, כך שעל פיו ניתן יהיה למנוע מן הבנק להעביר את התשלום לחברה הברזילאית. על פי ההלכה המקובלת חריג המירמה הינו חריג צר, שלא לומר צר ביותר. בפסיקה נקבע, כי מירמה מצד המוכר, אשר נמנע מלמלא את חובותיו על פי הסכם המכר, תצדיק הוצאת צו האוסר על העברת הכספים למוכר בהתאם להתחייבות המוקדמת על פי כתב האשראי. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בבר"ע 646/84 שוראב אינדסטרי אנד טריידינג קומפני נ' רמונד סבה - "אונקס", פ"ד לח(4) 693, 699 (להלן - פרשת שוארב):
"לכן גורסת הגישה המקובלת, כי רק מירמה, המשמיטה כליל את הבסיס המסחרי של חוזה המכר - על ידי כך שהמוכר שלח במקום סחורה חומר חסר כל ערך, כגון פסולת או אבנים, או לא שלח סחורה בכלל מצדיקה היענות לתביעת עצירת התשלום, ובכל מקרה אחר יהא על הקונה לברר את הסכסוך בינו לבין המוכר בדרך של תביעה נגד המוכר, על יסוד עיסקת המכר עצמה".
(יוער, כי בפרשת שוארב אימץ למעשה בית המשפט העליון את הלכת היסוד שנקבעה לעניין זה בפסיקה האמריקאית בשנת 1941. ראו, Sztejn v. Henry Schroder Banking Corp. 31 N. Y. Supp 2d 631 (1941); עוד באשר להיקפו של חריג המרמה, ראו למשל: ע"א 4004/90 אב. לוי קורפ. בע"מ נ' פולירול בע"מ, פ"ד נ(1) 705, 717-716; רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 773, 788-787; ד' ששון, מ' יפרח, א' שנקר אשראים דוקומנטריים: היבטים מעשיים ומשפטיים (מהדורה שנייה, תשנ"ו) 200-196). בעבר, עמד בית משפט זה על הסכנות הטמונות בהרחבת היקף תחולתו של חריג המרמה בהקשר לאשראי הדוקומנטרי, תוך שהובע החשש שמא הרחבת גבולותיו של החריג תביא לסיכול התכלית הכלכלית העומדת בבסיס שיטת תשלום זו. כלשונו של השופט שמגר בפרשת שוארב:
"הקלה בדרישות המחמירות לגבי טענת המרמה (הן במישור העובדתי והן במישור הראייתי) עלולה להביא למצב, בו יוכל הקונה להשתמש בתובענה לעצירת תשלום, כאמצעי לחץ על המוכר. דא עקא, שזה האחרון כבר שלח בשלב זה את הסחורה, ואפילו מדובר סחורה פגומה - הרי עדיין שיש כאן השקעה כספית מצידו, שתחייב אותו להופיע ולהתדיין בארצו של הקונה. מצב זה עלול לשמוט את הבסיס המסחרי של מכתב האשראי, שמטרתו המרכזית הבטחת תשלום בלתי מותנה למוכר שהוכיח על ידי מסמכים שהסחורה נשלחה לקונה" (שם, בעמ' 699-698; ראו גם ע"א 151/89 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מ.ג. ברין ובניו בע"מ, פ"ד מו(4) 101, 127-126 (להלן - פרשת ברין).
7. ובענייננו, האמנם ניתן לקבוע כי חל חריג המרמה? לטענת המבקשת, הסחורה שסופקה לה הינה חסרת כל ערך כלכלי. זאת, מאחר שהשמן, המכיל רעלים, הינו מסוכן לבריאותם של בעלי החיים ולא ניתן יהיה לעשות בו שימוש לשם הזנתם. כמו-כן, מצביעה המבקשת על האפשרות שכלל לא ניתן יהיה להכניס את השמן לתוך שטחי המדינה, שכן הרכבו הכימי חורג מהנהלים שנקבעו על ידי משרד החקלאות. אמת, שליחת טובין חסרי כל ערך לקונה, עשויה להוות סימן מעיד לכך שהמוכר הינו רמאי, ולכך שסיכויי הקונה לגבות ממנו בחזרה את כספו באמצעות הליך של תביעה הינו נמוך (ראו, מ' מאוטנר "עיסקת היסוד ומכתב האשראי: תרמית וביטול החוזה בדרך של התנהגות" עיוני משפט יא (תשמ"ו) 501, 534-533 (להלן - מאוטנר)). אלא, שבמקרה דנא לא השכילה המבקשת להראות, ולוּ לכאורה, כי החומר שסופק לה הינו חסר ערך לחלוטין. הגם שייתכן כי השמן שסופק למבקש מסוכן לבריאותם של בעלי חיים והגם שייתכן כי לא ניתן להכניס את הטובין ארצה, אין הדבר מעיד בהכרח על כך שלא ניתן יהיה לעשות שימוש בשמן לצרכים אחרים או במקומות אחרים מחוץ לתחומי המדינה. בהקשר זה יש לזכור, כי על האוחז בטענת המרמה רובץ הנטל להוכיח כי הטובין שסופקו במסגרת עסקת היסוד הינם חסרי ערך (י' דותן "האשראי הדוקומנטרי: מרמה במכר ומרמה במסמכים" משפטים יז (תשמ"ז) 92, 123 (להלן - דותן)). המבקשת אמנם תמכה בקשתה בחוות דעת של מומחה מתחום הנדסת המזון, אשר אימת את הטענה כי השמן מסוכן לבריאותם של בעלי החיים. אלא, שבחוות הדעת לא נטען במפורש כי הסחורה שנשלחה למבקשת חסרת כל ערך כלכלי וכי לא ניתן למצוא אי-אילו שימושים כלכליים חלופיים לשמן. כאן המקום להעיר, כי ספקות אלו המתעוררים באשר לערכם המסחרי של הטובין עשויים לפעול לרעת הקונה (דותן, שם). אם לא די בכך, הרי שבמכתב מיום 7.12.05 שנשלח לחברה הברזילאית על ידי המבקשת ציינה האחרונה, כי נודע לה על חברה זרה בשם “Bio-Diesel” אשר הביעה עניין ברכישת השמן. המבקשת אף הציעה לקשר בין החברה הזרה לחברה בברזיל בכדי שניתן יהיה להוציא לפועל את עסקת המכירה. למותר לציין, כי אמירה זו של המבקשת אינה מתיישבת בקנה אחד עם התבטאויותיה בדבר היות הסחורה נטולת ערך כספי. לוּ אכן הייתה הסחורה חסרת כל ערך מעיקרה, כפי שטוענת המבקשת, מדוע העלתה היא את האפשרות למכור אותה לחברה זרה? מן האמור לעיל למדים אנו, כי לסחורה שסופקה למבקשת קיים ערך כלשהו, וזאת גם אם נקבל כי מדובר בטובין שהינם מאיכות ירודה ושאינם תואמים את חוזה המכר.
8. הנה כי כן, בחינת כלל נסיבות המקרה מובילני אל המסקנה כי לא עלה בידה של המבקשת להציב תשתית לכאורית איתנה דיה לביסוס טענת המרמה מצידה של החברה הברזילאית. כפי שכבר צוין לעיל, הסחורה שנשלחה למבקשת הינה בעלת ערך כלכלי כלשהו, דבר אשר יש בו כדי להפחית את החשש כי עניין לנו במעשה תרמית מכוון (מאוטנר, שם). אמנם המבקשת סומכת עמדתה על טענה נוספת לפיה החברה הברזילאית ביצעה הפרה בוטה של חוזה המכר, עת שהתברר כי השמן שסופק על ידה אינו שמן סויה טהור. אלא, שכבר הובהר על ידי בית משפט זה בהזדמנויות שונות כי לא כל אי-התאמה חוזית, ולוֹּ גם כזו המובילה להפרה חמורה של החוזה מצידו של המוכר, עשויה בהכרח להעיד על כוונת מרמה (פרשת שוארב, בעמ' 699; פרשת ברין, בעמ' 127-125). יש לזכור כי שליחת טובין, שאינם תואמים את ההתחייבות בחוזה המכר עלולה להיות תוצר של טעות או מעשה רשלנות ולאו דווקא מעשה מכוון של מרמה. מכל מקום, לא הרי המקרה שלפנינו כאותם מקרים בהם לא נשלחה לקונים סחורה או שנשלחה להם סחורה חסרת ערך כלכלי. זאת ועוד, כפי שנוכחנו לדעת קיימת כנראה אפשרות למכור את הטובין לצד שלישי ולקבל תמורה מסוימת עבור הממכר. על כן, לא ניתן לומר כי הוכח, ולוּ לכאורה, שהחברה הברזילאית ביצעה מעשה מרמה מכוון, אשר שמט לחלוטין את הבסיס המסחרי של עסקת המכר. זאת ועוד, לא מן הנמנע כי החברה הברזילאית כלל לא הייתה מודעת להימצאותם של החומרים הרעילים בשמן שנשלח לישראל שכן, כפי שכבר צוין, החברה הברזילאית הבהירה למבקשת כי אין בידה את האמצעים הטכניים הנדרשים לשם ביצוע הבדיקות הללו. כמו-כן, יש לזכור כי אחוז חומצות השומן המחומצנות שאותר בשמן חרג אך ב-0.14 אחוז מן הדרישות של משרד החקלאות. המדובר, בחריגה מזערית, במובחן למשל מחריגה של עשרות אחוזים, אשר יכול ותיגרם עקב טעות אנוש וודאי אינה מעידה בהכרח על מעשה מרמה או על ניסיון מכוון למכירת שמן אסור לשימוש.
9. לבסוף, אציין כי לא שוכנעתי שמאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתה של המבקשת. לא למותר לציין, כי מתן סעד זמני כאמור, יחייב את החברה הברזילאית לבוא ולהתדיין בישראל. זאת, טרם שניתנה לה תמורה כלשהי בעבור הסחורה שנשלחה על ידה, ואשר הינה, כאמור, בעלת ערך כלכלי כלשהו. מאידך, למבקשת עומדת האפשרות לתבוע את הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת החוזה, בין אם בגדרי הליך הבוררות ובין אם בהליך אחר.
10. אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך בסך של 25,000 ש"ח לזכות הבנק.
ניתנה היום, י"ט בטבת תשס"ו (19.1.06).
אשר גרוניס 54678313-9622/05
ש ו פ ט
עדכוני מכס ורגולציה
