1. פסק דין
2. התובעת, אשר עוסקת, בין היתר, בייצור, ייבוא ושיווק של מוצרי אינסטלציה, הגישה תביעתה נגד הנתבעות 1 ו-3, שהן חברות איטלקיות העוסקות בייצור ושיווק של מוצרי אינסטלציה ונגד הנתבעת 2, שהיא חברה ישראלית, שגם עיסוקה בתחום האינסטלציה.
עילת התביעה נגד הנתבעת 1, היא הפרתו של הסכם הפצה שנכרת בין הצדדים, לפיו מינתה הנתבעת 1 את התובעת כמפיצה בלעדית של מוצריה בישראל ובשטחי יהודה, שומרון ועזה.
על-פי הנטען בעניין זה בכתב התביעה, ביום 9.7.92 התקשרו הנתבעת 1 והתובעת בהסכם, לפיו תשמש התובעת סוכן בלעדי של הנתבעת 1 להפצת מוצריה של האחרונה בישראל. בהסכם זה נקבע, שחרף הייצוג הבלעדי המוענק בו לתובעת, הנתבעת 1 רשאית למכור את מוצריה גם לחברות אחרות בישראל, אך במקרה כזה תהא חייבת לשלם לתובעת עמלה בשיעור של 5% מהיקף המוצרים שנמכרו על ידה בישראל לאחרים. מחירי המוצרים, נקבע בהסכם הפצה זה, יהיו על פי נספח Aלהסכם, אך הנתבעת 1 תהא רשאית להעלות את מחירי המוצרים תוך מתן הודעה לתובעת של 3 חודשים מראש. על-פי הסכם זה, נטען בכתב התביעה, פעלו הצדדים עד לקראת סוף שנת 1994.
ביום 25.11.94 התקשרו הצדדים בהסכם הפצה חדש, אשר החליף את קודמו, לפיו תשווק הנתבעת 1 את כל המוצרים המיוצרים על ידה להפצה בישראל ובשטחי יש"ע באופן בלעדי באמצעות התובעת, והתובעת מצדה התחייבה לקנות מחברים לברזים וברזים כדוריים בלעדית מהנתבעת 1. הסכם זה עוגן במכתב מיום 25.11.95 שנחתם על-ידי הצדדים (להלן – מכתב הבלעדיות). הסכם ההפצה החדש, שלא כקודמו, העניק לתובעת בלעדיות מלאה על שיווק מוצריה של הנתבעת 1 בישראל, והוא לא אפשר לנתבעת 1 למכור את מוצריה בישראל שלא באמצעות התובעת, גם לא עבור עמלה. ביום 15.11.94, עובר לחתימתו של מכתב הבלעדיות וכחלק בלתי נפרד ממנו, נטען בכתב התביעה, סוכמו בין הצדדים, פרטי ההתקשרות החדשה, בכלל זה סוכמו ברשימת מחירים מוסכמת, לפיה יסופקו המוצרים על-ידי הנתבעת 1 לתובעת (להלן – רשימת המחירים). כן פורט ברשימה זו היקף הספקת המוצרים ותנאי התשלום. במעמד זה, נטען בכתב התביעה, כפי שעולה מרשימת המחירים, התחייבה הנתבעת 1 לספק לתובעת עד לחודשים יוני-יולי 1995 מוצרים בהיקף של 1.5 מיליארד לירטות ועד לסוף שנת 1995, מוצרים בהיקף נוסף של מיליארד לירטות. בהתאם לכך אף הכינה התובעת תחזית הזמנות לשנת 1995, אשר כללה פרטים וכמויות של המוצרים להספקה בהזמנות מיידיות ועתידיות על פני שנת 1995 בהיקף כולל של 2.5 מיליארד לירטות (כ- 1.5 מיליון דולר). תחזית זו נשלחה לנתבעת 1 ואושרה על ידה. התובעת אף פתחה בהתאם למוסכם מכתב אשראי דוקומנטרי על סכום של 1.5 מיליארד לירטות אשר היווה התחייבות בלתי חוזרת מצדה לשלם עבור ההזמנות ונועד לאפשר לנתבעת 1, על-פי המוסכם, לרכוש חומרי גלם עבור מלוא תחזית ההזמנות, באופן שיאפשר לה הספקה של הזמנות אלה במחירים המוסכמים.
לאחר החתימה על מכתב הבלעדיות וההסכמה על רשימת המחירים, נטען בתביעה, החליטה הנתבעת 1, באופן חד-צדדי, להעלות את מחיר מוצריה מעבר למחירים שהוסכמו בין הצדדים, כפי שפורטו ברשימת המחירים המוסכמת. לאחר חילופי דברים בין הצדדים, הסכימה הנתבעת 1 לספק לתובעת מוצרים במחירים המוסכמים, אך זאת בהיקף של 330,000 דולר בלבד, ומכאן ואילך סירבה הנתבעת 1 לבצע הזמנות נוספות. בד בבד, נטען בתביעה, החלה הנתבעת 1, באמצעות חברת האם שלה, היא הנתבעת 3, לספק את מוצריה לנתבעת 2 וזאת תוך הפרת הסכם הבלעדיות לפיו התחייבה הנתבעת 1 לשווק מוצרים בישראל באמצעות התובעת בלבד.
עילת התביעה נגד הנתבעות 2 ו-3, היא גרם הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט.
בין הסעדים שהתבקשו על ידי התובעת בכתב תביעתה היו גם הסעדים של אכיפת חוזה ההפצה ומתן צו האוסר על הנתבעות 1 ו-3 להתקשר עם הנתבעת 2 או עם כל אדם או גוף אחר בהסכם לשיווק מוצרי הנתבעת 1 בישראל. בהמשך זנחה התובעת סעד זה, וצמצמה תביעתה לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, עקב הפרת חוזה ההפצה, אותם היא העמידה על סכום של מיליון ש"ח.
3. את התביעה נגד הנתבעות 1 ו-3 יש לדחות, כבר מהטעם שנתבעות אלה אינן קיימות עוד כיום כאישיות משפטית. זאת, לאחר שהן התמזגו, כפי שנטען על-ידי התובעת עצמה, לתוך חברה אחרת עוד ביום 16.12.1997. על-פי הסכם המיזוג, כך ציינה התובעת עצמה בבקשתה להתיר צירוף נתבעים לתביעה (בש"א 247/02), הנתבעות 1 ו-3 "חדלו להתקיים עם המיזוג, כאשר החברה הקולטת "טיאמה" החדשה (בשמה הקודם "יורופי") נוטלת על עצמה את כל הנכסים וההתחייבויות של חברות היעד".
אציין, שעניין זה התברר מתצהירי עדי הנתבעות עוד ביום 2.3.01 והוא עלה גם בישיבת ההוכחות שקוימה ביום 19.3.01, אז שאלתי את בא-כוח התובעת כיצד יש בדעתו להמשיך בהליכים נגד הנתבעות 1 ו-3 שאינן קיימות עוד כישות משפטית. חרף זאת, הבקשה לצירוף הנתבעת 4 (ונתבעים נוספים), הוגשה על-ידי התובעת רק בחודש ינואר 2002. בהחלטה שניתנה בבקשה זו ביום 9.9.02, התרתי את צירופה לתביעה של חברת "טיאמה" החדשה (נתבעת 4), היא החברה הקולטת אליה התמזגו הנתבעות 1 ו-3, כנתבעת נוספת. זאת, כפי שנקבע בהחלטה, מאחר ו"צירופה של טיאמה החדשה אכן נדרש לאור המיזוג ובהתחשב בחיסולן של הנתבעות הקיימות והעברת מלוא זכויותיהן וחובותיהן לטיאמה החדשה". למעשה, נקבע בהחלטה, "הצירוף הכרחי כדי להציל את התביעה". בסופו של דבר נדחתה בקשתה של התובעת להמציא את התביעה לטיאמה החדשה, שגם היא תושבת איטליה, אל מחוץ לתחום השיפוט, ובפועל ההליך התנהל רק כנגד הנתבעות האחרות.
4. בנסיבות אלה, משהנתבעות 1 ו-3 אינן קיימות כיום, ולמעשה עוד משנת 1997, כישות משפטית, לא ניתן ליתן כנגדן פסק-דין. מסיבה זו בלבד יש לדחות את התביעה כנגד נתבעות אלו. זאת, גם מבלי לבחון את הטענות שמעלה התובעת כנגד נתבעות אלו לגופן, אלא ככל שההכרעה בטענות אלה נדרשת לצורך בירור התביעה נגד הנתבעת 2.
אציין, כי למרבית הפליאה, התובעת לא מצאה לנכון להתייחס לעניין זה כלל ועיקר בסיכומיה. היא פרשה בהרחבה את טיעוניה נגד הנתבעות 1 ו-3, כאילו לא אירע דבר, תוך התעלמות מוחלטת מכך שנתבעות אלו אינן קיימות עוד כישות משפטית. גם לאחר שהנתבעות 1 ו-3 העלו טענותיהן בנושא זה בסיכומיהן, לא טרחה התובעת להשיב לטענות אלה.
5. נותרה התביעה נגד הנתבעת 2 בלבד. התביעה נגד נתבעת זו מבוססת בעיקר על העילה של גרם הפרת חוזה. עילה זו מושתתת על מספר יסודות: א. קיומו של חוזה תקף; ב. הפרת החוזה על-ידי מי מהצדדים לחוזה; ג. גרימת ההפרה על-ידי צד שלישי שאינו צד לחוזה; ד. ידיעה של הצד השלישי אודות קיומו של החוזה והפרתו; ה. היעדר צידוק מספיק לגרם הפרת החוזה.
6. בהתאם, מבוססת התביעה נגד הנתבעת 2 על הטענות הבאות: בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה היה קיים חוזה הפצה תקף בין הנתבעת 1 לבין התובעת, לפיו הובטחה לאחרונה בלעדיות בהפצת מוצריה של הנתבעת 1 בישראל; הנתבעת 1 הפרה הסכם זה בכך שסירבה לשווק את מוצריה לתובעת על פי המחירים כפי שסוכמו בחוזה (רשימת המחירים המוסכמת), כרתה חוזה הפצה אחר עם הנתבעת 2 ואף סיפקה לה סחורה תוך הפרת זכות הבלעדיות של התובעת; הנתבעת 2 גרמה להפרת חוזה ההפצה שבין הנתבעת 1 לתובעת, ללא צידוק, כשהיא יודעת על קיומו של חוזה זה.
7. הדיון בכל יסודות העוולה של גרם הפרת חוזה מחייב לדון בכל טענותיה של התובעת כנגד הנתבעת 1 בעניין הפרת החוזה. במקרה שלפנינו, הגעתי לכלל מסקנה שאין הכרח, במסגרת זו, להיזקק לכל יסודות העוולה, ודי להתמקד בקשר הסיבתי שבין התנהגותה של הנתבעת 2 לבין הפרת החוזה הנטענת, היינו בשאלה, האם הייתה זו הנתבעת 2 אשר גרמה להפרת חוזה ההפצה על ידי הנתבעת 1.
8. לצורך ההכרעה בשאלה זו אניח, בלא לקבוע בדבר מסמרות, שמכתב הבלעדיות מיום 24.11.94 אכן משקף את חוזה ההפצה שהיה בתוקף בין התובעת לבין הנתבעת 1 במועד הרלבנטי, כי הסכם זה בוסס על רשימת המחירים המוסכמת שנערכה בין הצדדים ביום 15.11.94 (נספח ד' לתצהירו של מר יוסף בנית), וכי הנתבעת 1 הפרה הסכם זה בכך שסירבה לספק לתובעת את מוצריה במחירים שסוכמו ברשימת המחירים המוסכמת וסיפקה סחורה לנתבעת 2.
אני גם מניח, אף זאת כגרסת התובעת ובניגוד לגרסת הנתבעות, שמכתב הבלעדיות מיום 24.11.94 לא היה כפוף לתנאיו של הסכם הבלעדיות הקודם משנת 1992. זאת, הן במובן זה שהבלעדיות שהוענקה לתובעת על-פי הסכם זה הייתה מלאה ולא אפשרה לנתבעת 1 לספק סחורות ללקוחות בישראל שלא באמצעות התובעת (תמורת קומיסיה של 5%, כפי שנקבע בהסכם הקודם), והמחירים שברשימת המחירים היו מחירים קבועים שאותם הנתבעת 1 לא הייתה רשאית להעלות, גם לא לאחר מתן הודעה של שלושה חודשים מראש, כפי שנקבע בהסכם ההפצה הקודם. כן אניח, שהסכומים המפורטים ברשימת המחירים, אכן משקפים, כטענת התובעת, סיכום על הספקת מוצרים בהיקף של 1.5 מיליארד לירטות עד לחודשים יוני-יולי 95' ובסכום נוסף של 1 מיליארד לירטות עד לסוף שנת 1995, סך הכל היקף כולל של 2.5 מיליארד לירטות.
9. לגבי השתלשלות הדברים לאחר חתימתו של מכתב הבלעדיות עולה מהראיות התמונה הבאה: לאחר מועד זה שלחה התובעת לנתבעת 1 מספר הזמנות להספקת סחורה, שהאחרונה שבהן נשלחה ביום 16.1.95. ביום 22.11.94 שלחה התובעת לנתבעת 1 מסמך שכונה על ידה כ"תחזית הזמנות" עד סוף 1994 ולשנת 1995, בסכום כולל של 2.5 מיליארד לירטות, אשר אושר על-ידי הנתבעת 1. כמו-כן, פתחה התובעת לזכות הנתבעת 1 מכתב אשראי דוקומנטרי, מיום 28.11.94 על סך 1.5 מיליארד לירטות. המחלוקות בין הצדדים באשר למחירי המוצרים המסופקים התעוררה זמן קצר לאחר מכתב הבלעדיות מיום 24.11.94. ביום 24.2.95 הודיעה הנתבעת 1 לתובעת במכתב (נספח י"א לתצהירו של מר פררי), כי מחיר הברזים הכדוריים וברזי הגן, שעלויות הייצור שלהם נודעו לנתבעת 1 עתה, אינם כלכליים וגורמים לנתבעת 1 הפסדים, ועל-כן יש צורך לדון בהעלאת מחירי הברזים. באותו מכתב גם נאמר, שגם במחירי המחלקים והמחברים חייב לחול עדכון. במכתב תשובה של מר יוסף בנית מיום 27.2.95, סירבה התובעת לדון בהעלאת מחירי המוצרים. ביום 27.2.95 שלחה הנתבעת 1 לתובעת מכתב נוסף (נספח י"ב לתצהירו של פררי) בו הודיעה כי תשלח לתובעת משלוח של מחברים או מחלקים במחירי נובמבר 94', אך לא תוכל לשלוח ברזים משום שדוגמאות הברזים שייצרה הנתבעת 1 לא עמדו בבדיקת מכון התקנים הישראלי ולנוכח השיפורים הנדרשים על-פי התקן הישראלי, חייבים המחירים להיות שונים לחלוטין. במכתב נוסף מיום 18.4.95 (נספח י"ג לתצהיר פררי) הודיעה הנתבעת 1 לתובעת, כי היא מוכנה, כמחווה של רצון טוב, לשלוח לתובעת את המוצרים שכבר יוצרו על ידה ומוכנים למשלוח, במחירי נובמבר 94', אך היא משעה משלוחים נוספים לאור המחלוקת בנושא המחירים. בתשובתה של התובעת במכתבה מיום 20.4.95 (נספח י"ד לתצהיר פררי), הסכימה התובעת לקיים פגישה לשם דיון בנושא המחירים כעבור חודשיים, אך בינתיים דרשה לשלוח לה שלוש מכולות של טובין. ההזמנה האחרונה שסופקה על-ידי הנתבעת 1 לתובעת, היא ההזמנה מיום 16.1.95 שסופקה ביום 28.4.95, על-פי המחירים שצוינו ברשימת המחירים ביום 15.11.94. לאחר מועד זה סירבה הנתבעת 1 לספק לתובעת מוצרים נוספים באותם המחירים, ובמכתבה לתובעת מיום 28.4.95 היא הודיעה על ביטול ההתקשרות עמה (נספח כ' לתצהיר פררי).
כאמור, לצורך ההכרעה בתביעה נגד הנתבעת 2, אצא מההנחה, מבלי לקבוע בכך מסמרות, כי ביטול הסכם ההפצה על-ידי הנתבעת 1 מיום 28.4.95 (להלן – מכתב הביטול), נעשה תוך הפרה של ההסכם בין השתיים.
10. ביום 23.5.95, כחודש לאחר ביטול הסכם ההפצה שבין הנתבעת 1 לבין התובעת, התקשרה הנתבעת 1 עם הנתבעת 2 בהסכם, לפיו האחרונה תהא המשווקת הבלעדית של מוצרי הנתבעת 1 בישראל. עוד קודם לכן, במהלך החודשים ינואר-אפריל 1995, רכשה הנתבעת 2 מהנתבעת 3 שלושה משלוחים של מוצרים שיוצרו על-ידי הנתבעת 1.
11. לטענת התובעת, הנתבעת 2 ידעה על קשריה הבלעדיים של התובעת עם הנתבעת 1 ולמרות, ואולי בגין, ידיעתה זו, היא קשרה קשרים מסחריים עם הנתבעת 1, תוך כדי ניסיון לעקוף את יחסי הבלעדיות שבין האחרונה לתובעת על-ידי ביצוע העסקה באמצעות הנתבעת 3. לפי הטענה, הנתבעות 1 ו-2 ידעו היטב כי הן מנועות חוקית מלשווק את מוצריה של הנתבעת 1 בישראל שלא באמצעות התובעת, ולפיכך הן פנו ל"עזרת" הנתבעת 3, ושיווקו את מוצריה של הנתבעת 1 דרכה, בניסיון לעקוף את יחסי הבלעדיות שבין הנתבעת 1 לתובעת. מר יוסף בנית טען בתצהירו, בהקשר זה, כי הנתבעת 2, אשר עוסקת בייבוא ושיווק של מוצרי אינסטלציה, ידעה, כפי שכל גורם אחר העוסק בתחום האינסטלציה ידע, כי מוצרי הנתבעת 1 היו בבלעדיות מוחלטת של התובעת החל משנת 1992, וכי כל קניה ישירות מהנתבעת 1 של מוצריה הייתה כפופה להסכמה מראש של התובעת. מר יוסף בנית מוסיף וטוען בתצהירו, כי במחצית חודש מאי 95', מיד כשגילה שהנתבעת 2 מייבאת לארץ מוצרים של הנתבעת 1, הוא שוחח בטלפון עם מר אליהו טסה, אחד הבעלים של הנתבעת 2, והודיע לו כי ייבוא מוצרי הנתבעת 1 לארץ על ידו נוגד את הסכם הבלעדיות הקיים בין הנתבעת 1 לבין התובעת. בהמשך לאותה שיחה, טוען מר יוסף בנית בתצהירו, הוא נפגש ביום 18.5.95 עם אליהו מנו ושאלתיאל במשרדיה של הנתבעת 2 וביקש מהם לחדול לאלתר מייבוא ושיווק מוצריה של הנתבעת 1 בישראל. לפיכך, טוענת התובעת, בעת שהנתבעת 2 חתמה על הסכם השיווק הבלעדי עם הנתבעת 1 ביום 23.5.95, היא ידעה היטב על הסכם הבלעדיות שבין הנתבעת 1 לתובעת.
12. לטענת הנתבעת 2, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו של מר אליהו מנו, בעת רכישת הסחורה מהנתבעת 3, לא הייתה לנתבעת 2 כל ידיעה על קיומו של קשר בלעדיות בין התובעת לבין הנתבעת 1, או על טענה מצדה של התובעת לקיומו של קשר כזה. הנתבעת 2 גם לא ידעה ולא חשדה כי ברכישת הסחורה מהנתבעת 3 יש כדי לגרום להפרת חוזה כלשהו בכלל ולהפרת החוזה הנטענת בין התובעת לנתבעת 1 בפרט, שעליו כלל לא היה ידוע לה. לא זו אף זו, טוען מר מנו בתצהירו, הנתבעת 2 רכשה מזה שנים רבות, לפחות מאז שנת 1993, מוצרי צנרת של הנתבעת 1, דבר שהיה ידוע גם לתובעת שרכשה בעצמה מהנתבעת 2 אביזרי צנרת מתוצרתה של הנתבעת 1, בלא שמחתה בפני הנתבעת 2 על כך שזו רוכשת סחורה מהנתבעת 1. עוד טוען מר מנו בתצהירו, כי בחודשים מרץ ומאי 95' רכשה התובעת אצל הנתבעת 2 אביזרי פליז מסוג האביזרים שלגביהם טוענת התובעת לקיומו של הסכם בלעדיות בינה לבין הנתבעת 1. לנוכח עובדות אלה, מוסיף מר מנו וטוען בתצהירו, בצירוף העובדה כי התובעת לא מחתה בפני הנתבעת 2 על רכישת סחורה מהנתבעת 1 במישרין, הנתבעת 2 לא ידעה ולא חשדה כי מתקיים קשר בלעדיות בין התובעת לבין הנתבעת 1 והיא בשום אופן לא גרמה ביודעין לנתבעת 1 להפר חוזה מחייב שבינה לבין התובעת.
אשר להסכם ההפצה שנחתם בחודש מאי 95' בין הנתבעות 1 ו-2, טוען מר מנו בתצהירו, כי הדבר נעשה לאחר שמר פררי התקשר לנתבעת 2 וביקש לדון עמה במכירת מוצריה של הנתבעת 1. לטענתו, לנוכח העובדה כי לא ידע על קיום קשר בלעדיות בין הנתבעת 1 לבין התובעת, או אף על טענה מצדה של התובעת לקיומו של קשר כזה, לא ראתה הנתבעת 2 כל בעיה בניהול מו"מ ובקיום קשרי מסחר עם הנתבעת 1, כפי שנעשה על ידה גם בעבר. לפיכך, קוימה בין מר פררי לבין מר מנו פגישה בישראל ביום 17.5.95. לאחר מכן קוימה פגישה נוספת במפעלי הנתבעת 1 באיטליה, ובסופו של דבר סוכמו המחירים ותנאי התשלום וסוכם על כך שהנתבעת 1 תיתן לנתבעת 2 בלעדיות בהפצת מוצריה בישראל. גם בקשר להסכם זה, טוען המצהיר מטעם הנתבעת 2 בתצהירו, כי הנתבעת 2 לא ידעה וגם לא חשדה בכך שהנתבעת 1 קשורה בהסכם נוגד עם התובעת, ואילו הייתה יודעת על כך לא הייתה נכנסת לקשר האמור עם הנתבעת 1.
13. לגבי אספקת משלוחי המוצרים לנתבעת 2 על-ידי הנתבעת 3, שבוצעה במהלך החודשים ינואר – אפריל 1995, עוד לפני החתימה על הסכם ההפצה החדש בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2, הסביר מר ריקרדו פררי, ששימש כמנהל היצוא של הנתבעת 1, כדלקמן: הנתבעת 3 עסקה אף היא בייצור ושיווק אביזרי אינסטלציה מפליז, והיא גם ביצעה את כבישת הפליז לרכיבים הנדרשים לייצור המוצרים הנ"ל. הנתבעת 3 מכרה מוצרי כבישה מתוצרתה ליצרנים שונים של מוצרי פליז, בין היתר לנתבעת 1. בשנת 1994 או סמוך לכך נקלעה הנתבעת 1 לקשיים ובחודש מרץ 1994 מונה לה מנהל מיוחד מטעם בית המשפט. חובה של הנתבעת 1 לנתבעת 3 עמד באותה תקופה על כמיליארד לירטות. המנהל המיוחד החליט, כי לשם הקטנת חובה של הנתבעת 1 לנתבעת 3, תקבל הנתבעת 1 מהנתבעת 3, כקבלן משנה, עבודות הרכבת אביזרי צנרת וברזים, תמורת העבודה תופחת מחובה של הנתבעת 1 לנתבעת 3, והנתבעת 3 תמכור את המוצרים ישירות לנתבעת 2. בדרך זו סופקו, בסופו של דבר, המוצרים שיוצרו על-ידי הנתבעת 1 לנתבעת 2 על-ידי הנתבעת 3. הסבר זה נתמך בתצהירו של מר ג'וליאנו נוטי שהוגש מטעמה של הנתבעת 3.
14. על רקע העובדות המתוארות לעיל, עולה השאלה האם הנתבעת 2 גרמה, כטענת התובעת, להפרת ההסכם שבין התובעת לבין הנתבעת 1, על ידי רכישת המוצרים מהנתבעת 3, כמו גם בחתימה על הסכם ההפצה הבלעדי עם הנתבעת 1, אשר הוביל להפרת ההסכם שבין הנתבעת 1 והתובעת וסיכול בלעדיות התובעת בהפצת מוצריה של הנתבעת 1.
15. כאמור, אחד מיסודות סעיף 62 לפקודת הנזיקין הוא קיומו של קשר הסיבתי. על צד הטוען לגרם הפרת חוזה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין פעולתו של המתערב לבין פעולת ההפרה.
16. במקרה שלפנינו, לא מצאתי כי הנתבעת 2 גרמה להפרת ההסכם בין הנתבעת 1 לתובעת, בחתימתה על הסכם ההפצה עם הנתבעת 1. לעניין זה, קובעת הפסיקה, לא די בעובדה שהנתבעת 2 חתמה על חוזה הפצה עם הנתבעת 1 תחת התובעת, שכן לא מן הנמנע שהנתבעת 1 החליטה להפר את ההסכם מבלי שהנתבעת 2 ידעה או תרמה לכך (ראו: ע"א 254/71 רנביט אימפורט בע"מ נ' לנגלייב ואח', פ"ד כו(2) 12, 18). במקרה שלפנינו, הנתבעת 1 הודיעה לתובעת על ביטול ההסכם עימה ביום 28.4.95, ואילו חוזה ההפצה החדש בין הנתבעות 1 ו-2 נחתם ביום 23.5.95, כחודש לאחר ביטול חוזה ההפצה הראשון. לאור זאת עולה, כי בעת בה התנהלו המגעים בין הנתבעות 1 ו-2 ונחתם חוזה ההפצה החדש, לא היו קיימים עוד יחסים חוזיים בין התובעת לנתבעת 1, שכן הנתבעת 1 ביטלה את חוזה ההפצה שלה עם התובעת טרם החלה במגעים עם הנתבעת 2. בהקשר זה קובעת המלומדת נילי כהן כי "כאשר יש הפרש בין פעולת ההתנערות לבין התערבותו של הצד השלישי, לא ניתן לומר שהצד השלישי גרם להפרת חוזה" (נ' כהן גרם הפרת חוזה(דיני הנזיקין העוולות השונות, ג' טדסקי עורך) 131 (להלן – נ' כהן)).
לא מצאתי כי הסכם ההפצה בין הנתבעות 1 ו-2 גם סיכל את בלעדיות התובעת בהפצת מוצריה של הנתבעת 1. אמנם, כריתת חוזה חדש תוך ידיעה על קיומו של חוזה נוגד קודם, יכול ותיחשב כגרם הפרת חוזה, גם אם היוזמה להפרה באה מצידו של המפר (נ' כהן, בעמ' 126). עם זאת, במקרה שבפנינו, חוזה ההפצה שנחתם בין הנתבעות 1 ו-2, איננו נוגד את הסכם ההפצה הקודם בין הנתבעת 1 לתובעת. שכן, משבוטל הסכם ההפצה בין הנתבעת 1 לתובעת, ממילא בטלה גם בלעדיות התובעת בהפצת מוצריה של הנתבעת 1. על כן, משקבעתי כי הנתבעת 2 לא גרמה לביטול הסכם ההפצה בין הנתבעת 1 לתובעת, הרי שהיא גם לא גרמה לסיכול בלעדיות התובעת בהפצת מוצריה של הנתבעת 1. לא זו אף זו, הפסיקה קובעת חזקה כי הסכם לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול באופן חד צדדי, והצד השני איננו זכאי לאכיפת החוזה (ראו: ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל ואח' נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל ואח', (לא פורסם)). הדברים נכונים ביתר שאת לגבי חוזים המבוססים על יחסי אמון בין הצדדים, דוגמת חוזי הפצה, שכן "לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפייה" (ע"א 442/85 זוהר ושות' ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מד(3) 661, 671. וראו: ע"א 355/89 עזבון חינוי נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 76). לפיכך, משבוטל הסכם ההפצה על ידי הנתבעת 1, לתובעת לא הייתה זכות לאכיפת החוזה. בהיעדר זכות לאכוף את החוזה, לא הייתה לתובעת גם זכות בלעדיות על הפצת מוצריה של הנתבעת 1, וממילא החתימה על הסכם ההפצה בין הנתבעות 1 ו-2 לא פגעה בבלעדיות התובעת בהפצת המוצרים של הנתבעת 1 (וראו: נ' כהן, בעמ' 129-132).
17. באשר לעסקאות הרכישה האקראיות של הנתבעת 2 מהנתבעת 3, שבוצעו קודם לחתימה על הסכם ההפצה בין הנתבעות 1 ו-2 ואף קודם לביטול הסכם ההפצה על-ידי הנתבעת 1, הואיל ועסקאות אלו נכרתו בין הנתבעת 2 לבין הנתבעת 3, הן לא היו כרוכות בהפרת חוזה ההפצה שבין הנתבעת 1 לבין התובעת. לאור הסבריהם של עדי הנתבעות 1 ו-3 על טיבן של עסקאות אלו ועל הסיבות שהביאו לביצוע העסקאות על-ידי הנתבעת 3, אותם אני מקבל, אינני מקבל את טענתה של התובעת, כי מדובר בקנוניה שנועדה לעקוף את האיסור שחל על הנתבעת 1 לשווק את מוצריה לישראל שלא באמצעות התובעת.
18. התוצאה היא שהתביעה נגד הנתבעת 2 נדחית. התביעה נגד הנתבעות 1 ו-3 נמחקת. התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאותיה ובנוסף שכר טרחת עורך-דין בסכום של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ. אין צו להוצאות ביחסים שבין התובעת לבין הנתבעות 1 ו-3.
ניתן היום, י"ט באב תשס"ה (24.08.2005),
י' עדיאל, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
