פסק דין

1. כללי

הנאשמת חב' ויליפוד אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "החברה") ומנהלה מר צבי ויליגר (להלן: "הנאשם") מואשמים שייבאו לישראל משלוח עוגיות מארה"ב תוך  הפרת הוראות תקן ישראלי, בניגוד לסעיפים 9 (א) ו- 17 (א) לחוק התקנים תשי"ג - 1953.

מר אורי אוסטרייכר [להלן: "המתלונן"] העיד מטעם התביעה  בעמ' עמ' 8-10 לפרוטוקול. ביום 27.2.97 קנה המתלונן בשופרסל בן יהודה בתל-אביב חבילת עוגיות וראה על אריזת  החבילה מדבקה  לבנה ועליה רשום תאריך התפוגה  15.5.97  מתחת למדבקה אחרת (אדומה) ראה תאריך תפוגה  מוקדם יותר 12.7.96. הוא שלח מכתב תלונה למועצה לצרכנות ת/8 ביחד עם האריזה והמדבקות שעליה ת/7.

בעמ' 4-8 לפרוטוקול העידה לתביעה עובדת משרד הבריאות גב' יפה רייכרט,  שת/8 יחד עם ת/7 הועברו לטיפולה. היא תפסה חבילת עוגיות ת/2 כמו אלו שבת/7 בסניף השופרסל בבן – יהודה ת"א. גם על ת/2 נמצאה התופעה שעליה דיווח המתלונן, גבתה מהנאשם את ההודעה ת/1 וערכה דו"חות ת/ 3 – ת/ 4.

הנאשמים, באמצעות סניגורם עו"ד חלפין, כפרו בעובדות כתב האישום. הנאשם העיד להגנה בעמ' 10 - 15לפרוטוקול. לדבריו לא ייתכן שהיצרן שלח לישראל סחורה שפג תוקפה מה עוד שהעוגיות היו טריות אפילו ביום חקירתו. הוא בקש  לקבל שהעוגיות יוצרו בספטמבר 96 כעולה לדעתו ממסמכי יבוא, תעודת משלוח ותעודת כניסה שהגיש,   והודה שת/ 1 היא ההודעה שמסר.

2.  הסיכומים

(א). התובעת עו"ד ספיר-חן, נדרשה לעובדה שאיננה במחלוקת שהחברה ייבאה לישראל את העוגיות. מכאן נובעת לטענת התובעת אחריותה של החברה לאריזות  ולרישומים שעליהן. התאריך האחרון לשיווק שהוטבע על האריזות ת/ 2 ו- ת/ 7 הוסתר במדבקה אדומה שעליה נכתב PRODUCT OF U.S.A.. על מדבקה לבנה, שהודבקה גם היא על האריזות, נכתב בעברית תאריך אחרון לשיווק  בכך הוכח לדעת התובעת שהנאשמים הפרו את התקן כמיוחס להם בכתב האישום.

התובעת טענה, שלטריותן של העוגיות אין רלוונטיות לאישום כפי שאמרה גב' רייכרט; ומשכך, אין חשיבות לבדיקות שהעוגיות  נבדקו (או לא נבדקו) בעת הייבוא ו/או במעבדות משרד הבריאות.

התובעת ביקשה להסתייג מעדותו של הנאשם, שלא ביקר במפעלי היצרן בארה"ב,  לא ידע בעצם מתי  העוגיות יוצרו, וביקש להסיק תאריך יצורן מהמועד שבו פיקח לטענתו  רב על היצור. עדות זו אין בה די, הרב לא העיד  והנאשם לא מסר שום פרטים ביחס לרב הזה. המסמכים  שהגיש הנאשם, גם הם לא מהווים ראיה באשר למועד הייצור ולא תומכים, לדעת התובעת, בטענה ששיבוש התאריך מקורו בטעות בתום לב, המשמשת הגנה מפני הרשעה.

התובעת הדגישה שהעבירות המיוחסות לנאשמים הן מסוג אחריות קפידה, ועל פי החוק, לנוכח הראיות שהיא הביאה, נטל השכנוע עבר  לנאשמים ולכך אין די בעדותו של הנאשם. 

התובעת לא התעלמה מהעובדה שמשרד הבריאות התיר את הייבוא. לטענתה עובדה זו איננה משנה ואיננה גורעת מאחריותם של הנאשמים, בהתחשב התחייבותם בת/9 לעמוד בדרישות כל דין.

התובעת ביקשה לקבוע שהעוגיות שיובאו, נארזו ונאטמו בחו"ל, נשלחו לישראל לאחר שפג תוקפן. גם אם הדבר נעשה  עקב חוסר תשומת לב או תוך עצמית עיניים, העבירה נעברה ולנאשמים אחריותם פלילית לגביה. גם  הטיעון באשר למידת ההיגיון או הסבירות, מבחינת הנאשמים, שבביצוע העבירה, בהתחשב בהיקפו המצומצם של הייבוא הספציפי מחד, והיקף העסקים הגדול של הנאשמים מאידך, אינו משנה מבחינת האחריות הפלילית.

לא סביר לדעת התובעת שיצרן לא יכין אריזות חדשות למוצרים המיוצאים לארץ אחרת ועל פי דרישות לקוח, כנגד תשלום מתאים.

התובעת ביקשה להרשיע את שני הנאשמים לאחר שלדעתה הוכחה אחריות הנאשמת כיבואן  אחריותו של הנאשם כמנהלה.

(ב). הסניגור, עו"ד חלפי, ביקש לזכות את הנאשמים. לטענתו, החוק והתקן 1145 לא אוסרים שעל מוצר אחד יופיעו שני תאריכי תפוגה, והוסיף שבמקרה דנן נפלה טעות בתום לב המבססת לנאשמים הגנה שבסעיף 9.7 לתקן שהוצג לתיק בית המשפט במהלך שמיעת הראיות. הוא ביקש לקבוע שהעוגיות היו טריות והמועד האחרון לשווק המאוחר המופיע בגלוי  על המדבקה הלבנה, הוא הנכון. מסקנה זו מתחייבת, לדעתו, מהכתוב בשטר המטען נ/ 2, ממנו עולה  שהעוגיות יובאו לישראל ב - 5.11.96.

לטענתו, ביבוא בהיקף מצומצם לא ניתן ל"גייר" את כל האריזות, ומותר להשתמש באריזות  היצרן. המחוקק לא אוסר להשתמש באריזות ישנות ולתקן תאריך שהוטבע מראש. מעצם קיומו של תאריך תפוגה קודם אין להסיק  שהנאשמים היו  מודעים לעובדה   שעל  האריזות שבהן השתמש  היצרן, הוטבע תאריך ישן.

עוד טען הסניגור, שהתביעה לא הוכיחה שהנאשמים הדביקו או אחראים להדבקתן של התוויות האדומות, שהסתירו את התאריך המוקדם. משכך, בקש לקבל  גרסת הנאשם, שהיצרן השתמש באריזות ישנות שהיו בחזקתו והדביק עליהן התוויות. על המדבקה הלבנה נרשם באנגלית  תאריך התפוגה הנכון. בהדבקת המדבקה האדומה, נמחק  התאריך הקודם, שלא היה רלוונטי, מבלי שהדבר מהווה עבירה שניתן ליחס למי מהנאשמים.            

הסניגור ביקש לקבל דברי הנאשם ולקבוע שהעוגיות יוצרו בנוכחותו ובפקוחו של רב בחודש ספטמבר 96, והן  והיו "בתוקף" עד אמצע מאי 97, גם אם  הרב לא אותר ולא העיד. 

כמו כן טען שאין לתת משקל לחובת הנאשמים לעובדה שהם לא הציגו ראיה או  אישר   מהיצרן באשר לתאריך יצור העוגיות  ולא הסבירו את סיבת הופעתם של  שני תאריכי תפוגה על האריזה, כשהמוקדם מבין השנים מוסתר. את הפענוח שפענחה גב' רייכרט את "הקוד 148" ביקש הסניגור לדחות.  

לטענת הסנגור עולה מנ/2 שהעוגיות נשלחו לישראל ב – 30.09.96 ולא ייתכן שהיצרן שלח לישראל משלוח עוגיות שפג תוקפן, לדעתו לא סביר, שהיצרן שידע שהוא שולח משלוח ניסיוני  שמטרתו להכשיר לסלול את הדרך לאפיק עסקי חדש,  שלח סחורה ישנה שפג תוקפה. לעומת זאת סביר,  שהיצרן ארז עוגיות טריות באריזות ישנות.  

לדעת הסניגור התקן מאפשר תיקון אריזה  באמצעות הדבקת תווית.  טעות אם היתה, היצרן אחראי לה, והוא מצטמצמת לתיקון טכני שהוטבע על האריזה.

הסניגור ביקש לקבל שהנאשמים לא התכוונו להטעות את הציבור בישראל. היצרן קבע את אורך חיי העוגיות. דוגמאת  התווית בעברית הוכנה בישראל ולא נרשמה עליה  תאריך תפוגה ולכן הוא הוסף באנגלית ע"י היצרן בהתאם לתאריך יצור העוגיות השתמש באריזות ישנות ומחק התאריך שהופיע עליהן מלכתחילה.  אילו רצו הנאשמים לרמות את הציבור יכלו לכתוב תאריך תפוגה כעולה על דעתם ולא עשו זאת. מהעובדה שהנוסח בעברית מפנה לתאריך תפוגה שכל האריזה עולה שהנאשמים לא ידעו ולא יכלו להעלות על דעתם, שהיצרן עשה שימוש באריזות ישנות  שעליהן תאריך תפוגה היסטורי.                      

הסניגור הדגיש  את היקף עסקיה הגדול של החברה בארץ ובחו"ל הנאמד במיליוני דולרים לשנה ואת חוסר ההגיון העסקי המסחרי מבחינתה בביצוע העבירה.

הסניגור ביקש ליתן משקל לחובת התביעה לעובדה שבמהלך החקירה בתיק זה, לא נבדקו, טריותן של  העוגיות שבדגימה  במעבדה של משרד הבריאות כשם שלא ניתנה הוראה  לשופרסל להסיר את העוגיות מכל המדפים בכל סניפי הרשת.

בנוסף טען הסניגור, שמהעובדה שהתביעה לא האשימה את הנאשמים בעבירה על חוק  הגנת הצרכן, שענינה מכירת מוצרים לאחר שפג תוקפם, מתחייבת מסקנה שגם התביעה הבינה שהמוצרים שווקו בטרם פג תוקפם. 

לאור כל אלה ביקש הסנגור לזכות הנאשמים.

3. ראיות  מטעם  בית  המשפט

לאחר הסיכומים, נדחה התיק למתן הכרעת דין. תוך כדי הכנת הכרעת הדין ובדיקת התקן בפני, נוכחתי שהוגש בפני תקן משנת 1982. על פי האמור בו עצמו, מתעדכן התקן מדי פעם.

משכך מצאתי שיש צורך לבדוק עם ב"כ הצדדים האם התקן שהוגש עדיין רלוונטי בנוסף, לא

הבינותי את משמעות המונח "מנת ייצור" המופיעה בסעיף 9 לתקן, שעליו נסמכו ב"כ הצדדים. לפיכך עשיתי  שימוש בסמכות שבסעיף 167 לחסד"פ, ושמעתי עדותו של אינג' דניאל רייכמן, שהגיש בפני תקן מעודכן לתאריך העבירה, וענה למספר שאלות הבהרה. ולב"כ הצדדים ניתנה רשות לחוקרו בחקירה נגדית.           

עיון בתקן העדכני מעלה שסעיף 9, שענינו "התאריך" שעל המוצר, שונה בתכלית מהסעיף שהיה בתוקף בתקן משנת 1982. התקן החדש איננו מתייחס לתאריך אחרון לשיווק אלא קובע  חובה לרשום תאריך אחרון לשימוש.

ד. מסקנות

לאחר ששמעתי את כל העדים והסיכומים ועיינתי בחומר ובמוצגים שהוגשו בפני הגעתי למסקנות כדלקמן:

ד(א)  ככלל

1. העבירה שבכתב האישום היא מסוג אחריות קפידה. סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, קובע אחריות קפידה מהי. בעבירה מסוג זה פטורה התביעה מלהוכיח יסוד נפשי של מבצעה. כמובן, שעליה להוכיח מעל לכל ספק סביר וכנדרש במשפט פלילי את עצם המעשה ואחריותו של הנאשם לעשייתו.  כמו בכל משפט פלילי, לאחר שהתביעה מביאה ראיות ראשוניות באמצעות עדיה,  עובר נטל השכנוע לנאשם. משעבר הנטל אליו, על הנאשם  לשכנע שעשה "כל שניתן" בנסיבות העניין להימנע מביצוע העבירה, כפי שאדם אחר מן הישוב היה עושה. הצליח בכך  בית המשפט יזכה אותו.

2. על מנת לשמור על בריאות הציבור קבע המחוקק בחוקים שונים, ביניהם  בחוק התקנים הוראות המטילות אחריות על יצרנים ו/או יבואנים המשווקים ומוכרים מוצרי  מזון לקהל הרחב. חובה על יצרני ויבואני המזון להקפיד הקפדה יתרה על כל ההוראות ולעמוד בכל  הדרישות הקבועות בחוקים ובתקנים, שאם לא כן הם עוברים עבירה פלילית .

3. בנוסף, קובע סעיף 9 לחוק התקנים שעצם  שאי עמידה  בדרישות תקן רשמי [לענייננו תקן 1145] מהווה עבירה. המחוקק  איננו קופא על שמריו, ועל מנת להשיג שמירה יעילה על בריאות הציבור, מותאמות  הדרישות מפעם לפעם לתנאי החיים והשוק המשתנים התקן מתעדכן מדי מספר שנים.

4.  השינוי ששונה התקן הרלוונטי והחיוב לרשום על המוצר תאריך אחרון לשימוש, מהותי מאוד.  בדרישה הנוכחית מעביר המחוקק את נקודת הכובד מהיצרן לצרכן, וחייב היצרנים והיבואנים להביא בפני הצרכן מידע מדויק באשר למשך הזמן שהמוצר שהוא רוכש ראוי לשימוש.
5. לשם השלמות אוסיף את הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו:

5. (א). סעיף 3.3 לתקן הישראלי 1145 [סימון מזון ארוז מראש] קובע:

                "כל סימון יהיה נכון, לא מטעה וניתן להוכחה".

5. (ב). סעיף 9.5 לתקן קובע:

"אין לשנות את התאריך המסומן על המוצר, למעט במקרה, שבו חלה טעות בסימון והמוצר עדיין לא שווק מהמפעל". (ההדגשות שלי ד.ר - ש.).

5. (ג).סעיף 9 (א) לחוק התקנים קובע:

”לא ייצר אדם מצרך...... ללא ייבאו......... אלא אם התאימו המצרך ....... לדרישות התקן הרשמי או נקבעה הוראה אחרת. באריזה שבה הוכרז התקן כתקן רשמי".

ד (ב) מן הכלל אל הפרט

1. עדותו של המתלונן שכנעה אותי ואני מקבלת אותה במלואה. הוא קנה חבילת עוגיות, פתח אותה, טעם ממנה  והחליט לבדוק את אריזתה. בדיקתו העלתה את שני התאריכים, כשהמוקדם שביניהם מוסתר, באופן שמתבקשת מסקנה  שהעוגיות נמכרו לאחר שפג תוקפן.  המתלונן לא טען שטעמן של העוגיות לא היה טרי, ואף על פי כן מצא לנכון לפנות למועצה לצרכנות, שהעבירה תלונתו למשרד הבריאות.

2. אינני מקבלת את פרשנותה של גב' רייכרט באשר לקוד 148 שנמצא מתחת למדבקה האדומה יחד עם התאריך האחרון לשיווק המוסתר. הגם שהפרוש הגיוני, מכיוון שלגב' רייכרט לא היה הסבר לכל האותיות, יתכן שטעתה. מעבר לכך אני מקבלת את שאר חלקי עדותה. משהועבר לידיה הטיפול בתלונה, תפסה את הדגימה ובדקה את אריזתה, כפי שהעידה ותיעדה בדו"חות שכתבה. לאור הוראת התקן הברורה באשר לאחריות יבואן לרישומים על אריזת מוצר מזון, מידת טריותן של העוגיות איננה רלוונטית, כפי שהעידה גב' רייכרט. לפיכך  לאי בדיקת העוגיות במעבדה אין משקל ראייתי. כמו כן  מקובל עלי שהעוגיות שבדגימה הושמדו ביום 12.6.97 כעולה מהדו"ח ת/ 4,  שכתבה העדה זמן רב  לפני חקירתו של הנאשם ב- 1.3.98 . בהקשר זה מוצאת אני להעיר כי לא היה מקום להזדרז ולהורות על השמדת הדגימה עוד בטרם נחקר הנאשם, אולם בעצם כך כדי לשנות ממסקנתי, שאי קיומה של בדיקה מעבדתית איננה רלוונטית בנסיבות מקרה זה.

3. עדותו של הנאשם לא שכנעה אותי, וזאת לנוכח משקלן המצטבר של מספר סיבות כדלקמן:

א. טענתו של הנאשם  שבמהלך מסירת הודעתו ת/ 1 טעם יחד עם הגב' רייכרט מהעוגיות שבחבילת הדגימה והן היו טריות, לא רק שאיננה רלוונטית, היא לא מקובלת עלי.  את אכילת העוגיות במהלך החקירה הנאשם לא איזכר הבת/ 1, ומכך אני מסיקה שהגירסה הומצאה לצורך המשפט והיא נדחית, לאור האמון שאני נותנת בדבריה של גב' רייכרט והמזכר ת/ 4.

ב. ניסיונו של הנאשם לשכנעני שהעוגיות יוצרו בתאריך כלשהו בספטמבר 1996 ובהתאם לכך היו בתוקף עד 15.05.97, ואלו התאריך הנסתר שמתחת למדבקות האדומות לא רלוונטי, הוטבע בטעות במפעל וללא קשר לעוגיות, נידון לכישלון. הנאשם הודה, שלא היה עד לייצור העוגיות ועל מועד ייצורן לא ידע מידיעה אישית.

ג. משקל עדותו של הנאשם, שלכשעצמה לא היתה משכנעת, נחלש ומתכרסם לנוכח העובדה שהרב, שלטענת הנאשם פיקח על הייצור, לא העיד. ההגנה לא הציגה שום מסמך המוכיח מיהו אותו רב, אימתי נשכר לפקח על ייצור הספציפי והנאשם אפילו לא ידע אם היה  זה רב ישראלי שנשלח במיוחד לארה"ב לפקח על הייצור הזה או שהיה זה רב אחר .

ד. הנאשם הודה, שלא היה מודע כלל לתוויות. הטענה שהשינוי נעשה בתום לב על ידי היצרן לא הוכחה. כמו כן לא הוכח שבמקרה זה השתמש היצרן באריזות ישנות ולא בחדשות, ושלאריזות ישנות הוכנסו העוגיות הטריות בתכוף לאחר ייצורן.

ה. לא הוכח בפני שבמקרה זה מיד עם ייצורן והכנסתן של העוגיות לאריזות, לא הוטבע עליהן התאריך באותו מעמד, כמקובל בייצור  במפעלי ענק, המייצרים בשיטת הסרט נע, באופן שהוא בבחינת מפורסמות שאינן צריכות ראיה.

4. הדבקת המדבקות האדומות על האריזות דווקא על התאריך המוקדם, אומרת דרשני ומתיישבת היטב עם רצון להסתירו. עובדה זו לכשעצמה מעבירה את נטל השכנוע לנאשמים, שעל פי התקן ועל פי מה שקבלו על עצמם  בת/ 9 ב', אחראים למוצר כולל סימונו בהתאם לכל דין, וחוק התקנים בכלל זה.

5. כידוע הטוען שעומדת לו הגנה – עליו להוכיחה. במקרה דנן,  טענת הסניגור שעומדת לנאשמים ההגנה הקבועה בסעיף 9.5 לתקן (תוך התייחסות לתקן שאיננו רלוונטי) לא הוכחה. כאמור לעיל, הנאשמים לא הביאו שום ראיה פוזיטיבית מכלי ראשון שיהיה בה להסביר באופן אמין ומשכנע על ידי מי היכן מתי הודבקו התוויות שהסתירו את התאריך המוקדם ומדוע נעשה הדבר. משכך התנאים שבסעיף 9.5 לתקן המבססים הגנה, דהיינו, שהשימוש בתוויות החדשות נעשה בתום לב לתיקון טעות בטרם יצאו העוגיות מהמפעל– לא הוכחו. כשם שלא הוכח שהחברה קבלה אישור ממשרד הבריאות אישור לתקן את הטעות שנפלה ברישום התאריך.

6.  המידע שדורש התקן הרלוונטי, דהינו,  התאריך האחרון לשימוש, לא מופיע על האריזות. בלי קשר לשאלה איזה תאריך נכון, הסימון הכפול, גם אם אחד מהם מוסתר, יש בו כדי לבלבל ולהטעות באופן שסעיף 3.3 לתקן אוסר. התאריך שמלכתחילה סומן על האריזה שונה, וזאת בניגוד להוראות סעיף 9.5 לתקן. משכך מתחייבת המסקנה שעוגיות לא התאימו לדרישות התקן.

7. הגם, שהטענה שמשרד הבריאות התיר את יבוא העוגיות והכנסתן לישראל נכונה עובדתית; אין בה לאין את רשלנותם של הנאשמים ואחריותם לאי שמירה על דרישת התקן. הנאשמים נהנים מאימון הרשויות ומוחזקים כמי שממלאים אחרי כל דרישות החוק והתקן, מה עוד שחתמו על התחייבות מפורשת לעשות כן. משהוברר שלא עמדו בהתחייבויותיהם, הועמדו  לדין פלילי. הרשות איננה יכולה, (לטעמי איננה חייבת), לבדוק אחד לאחד את מאות אם לא אלפי הפריטים שהחברה מייבאת. להערכתי, הוא הדין באשר ליצואן של העוגיות מתחומי ארה"ב.

8. טענת הסניגור שהיצרן הוא חברת ענק העוסקת בייצור ושווק אלפי מוצרי מזון, שלא תסתכן ולא תסתבך ביצוא בהיקף קטן של סחורה שפג תוקפה, מחמת חוסר הכדאיות והפגיעה במוניטין, גם אם היא הגיונית, איננה מנטרלת את משקלן של ראיות התביעה, ואיננה יכולה לבוא במקום ראיות שהיה על הנאשמים להביא להוכחת הגנתם ולא הביאו.

9. מחזורה הכספי של החברה,  היקף עסקיה וחוסר הכדאיות שבביצוע העבירה,   הגיוניים ככל שיהיו, לא רלוונטיים אף הם. טענות אלה יכולות להתישב גם עם המסקנה, שהחברה בהיקף עסקיה האדיר, התרשלה בהשגחה על יבוא העוגיות, שלא היה אלא פריט קטן וזניח מבחינתה העסקית, כך  שבנסיבות שלא הובהרו התאפשר יבואן לישראל של עוגיות שלא סומנו באופן שהתקן מחייב.

10. אשר על כן, אני מקבלת שהתביעה הוכיחה מעל לכל ספק וכנדרש במשפט פלילי  שהנאשמים הפרו את הוראות התקן הרשמי בניגוד לסעיפים 9(א) ו – 17 (א) לחוק התקנים תשי"ג- 1953.

ניתנה היום כ"ד באייר, תשס"ב (6 במאי 2002) במעמד הצדדים.    

דורית רייך שפירא, שופטת  

                                                               

טיעונים לעונש

התובעת:אנו טוענים שהעבירה שאפשרה מכירה העוגיות לאחר שפג התוקף  הראשון בוצעה שחייב בעצם השמדת העוגיות בוצעה לצורך רווח כספי.

וזאת על חשבון סיכון בריאות הציבור.

החוק מאפשר התלת שנת מאסר וקנס בסך 19,300 ₪ מגישה הרשעה קודמת של החברה במ/1, מבקשת קנס וחיובו של הנאשם על חתימה על התחייבות.

למעשה מדובר לא על חבילה בודדת שמצא המתלונן אלא בשיווק כפי שמאשרת עדת התביעה.

הסנגור:  החברה נאשמת פועלת מזה 7,8 שנים האחים ויליגר פועלים בשוק המזון מזה  שנים ארוכות  החברה היא למעשה, האחים ויליגר עוסקים בתחום הייבוא והמזון שנים ארוכות. כדי להרוויח בשוק  מזון צריך לראות אם הוא נאהב על הקהל לכן נערכים פסטיבלים שונים, מדובר בייבוא ניסיוני במסגרת פסטיבל אמריקה שבו נמכרו וייבואו מוצרים בהיקפים מוגבלים מאוד , המוצר  הזה עולה עשרות אלפי שקלים , פחות מ 10,000$ את הרווחים  גם אם חושבים שזה נעשה ברווח מדובר באלפים בודדים של דולרים, המחשבה של חברה כזו  מדובר בחברה שיש לה הון עצמי ומייבאת במיליוני דולרים המחשבה שחברה כזו תעבור  עבירה , ותייבא מוצר אחרי פקיעת התוקף שלה בשביל רווח של 2000$ פשוט בלתי נתפסת אכן יש תקלה על האריזה הזו , שאחד מהם הוסתר, שקוראים את התקן הרשמי מבינים שלא  צריכים להופיע בו שתי תאריכים  לא הוכח המצב ולא נטען ברצינות שיש איזשהו מוצר שנמכר, התביעה עצמה לא טענה  ברצינות  שמדובר בעוגיות  ישנות וזאת העוגיות לא נשלחו למעבדה העוגיות לא הורדו מכל המדפים כתב האישום מייחס לנאשמים רק עבירה על התקן ולא עבירה על חוק הגנת הצרכן שהוא גם צופה מכירת המוצר לאחר פקיעת התוקף שלו.

מדובר בחברה שעובדת 10 שנים ההרשעה שהתובעת הגישה איננה רלוונטית לנאשמים ואני אבקש שביהמ"ש יתעלם ממנו.

החלטה

אכן הסנגור צודק במ/1 איננו רלוונטי לנאשם שבפני  ואני מחזירה אותו לתובעת.

ומתעלמת ממנו לחלוטין.

ניתנה היום כ"ב בסיון, תשס"ב (2 ביוני 2002) במעמד הצדדים.

 

דורית רייך שפירא, שופטת                                                                              

הסנגור: אני אבקש לציין את עברם  הנקי של הנאשמים.

בנסיבות אלה אני חושב שצריך להסתפק בקנס של 1000 ₪  שיחולט בין הנאשמים .

 

גזר דין

הנאשמים חברת ויליפוד אינטרנשיונל בע"מ ומנהלה צבי וילנגר הורשעו לאחר ניהול הוכחות באחריות לייבוא עוגיות מארה"ב שלא על פי הוראות התקן כשתאריך התפוגה מוסתר ותוקפו פג, כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין.

התובעת הפנתה לעונשים המקסימליים הקבועים בחוק ובקשה לגזור קנס בהתאם + התחייבות.

הסנגור בקש מביהמ"ש ליתן משקל לעברם הנקי של החברה ושל הנאשם ולהיקף עיסוקם הגדול בייבוא מוצרי מזון הנמשך שנים. הוא חזר ונדרש לחוסר הכדאיות שבייבוא כמות מוגבלת של סחורה שפג תוקפה, טען שמדובר בעבירה טכנית בלבד  ובקש להסתפק בקנס מינהלי שיוטל על שני הנאשמים.

אומר כבר כאן שגישתו של הסנגור איננה מקובלת עלי.

קנס מינהלי יוטל על מי שמוכן לשלמו עוד בטרם החלו הליכים משפטיים נגדו. זאת ועוד גם הסנגור מודע לכך שהעבירה נשוא ההרשעה, איננה מסוג העבירות שאותן  קבע המחוקק כעבירת קנס מינהלי, מן הסתם בשל החומרה שהוא מייחס לעבירה.

משכך, היענות לבקשה להטיל קנס כה נמוך מחטיאה לדעתי את מטרת ההליך הפלילי ואין בה כדי להוציא מכוח אל הפועל את כוונת המחוקק.

אינני מוצאת צורך לחזור ולהידרש לטענה באשר לחוסר הכדאיות בייבוא סחורה שפג תוקפה, שכן דנתי בה בהכרעת הדין. אומר רק שחובתה על חברה גדולה להקפיד הקפדה יתרה על הוראות החוק איננה משתנה ואיננה בהתאם להיקף היבוא והיא שרירה וקיימת לגבי יבוא מצומצם ויבוא רב היקף כאחד.

יחד עם זאת כמובן בעת גזירת הדין, ביהמ"ש זה נותן משקל לעברם הנקי של הנאשמים  ועל מנת לעודדם להקפיד כנדרש בעתיד מחד גיסא,  ומאידך להרתיעם מלחזור ולבצע עבירות דומות  אני גוזרת כדלקמן:

1.      על החברה קנס בסך 8,000 ש"ח שישולם תוך  30 יום.

2.      על הנאשם קנס בסך 2500 ₪ שישולם תוך 30 יום.

3.      הנאשם מר צבי ויליגר יחתום בשמו ובשם הנאשמת חברת ויליפוד אינטרנשיונל בע"מ על התחייבויות להימנע מעבירה.

4.      בשם החברה הוא יחתום על התחייבות בסך 10,000 ₪ שבמשך שנתיים מהיום לא תעבור עבירה על חוק התקנים.

5.      בשם עצמו יחתום הנאשם על התחייבות  בסך 5000 ₪ שבמשך שנה מהיום לא יעבור את העבירה שבה הורשע.

6.      הסנגור ידאג לחתימת הערבויות עד ליום 9.06.02.

7.      לא ישלם הנאשם את הקנס שהושת עליו ו/או לא יחתום על הערבות, ייאסר הנאשם ל - 30 יום.

הודעה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום כ"ב בסיון, תשס"ב (2 ביוני 2002) במעמד הצדדים.

 

דורית רייך שפירא, שופטת

 

החלטה

מכיון שנמצאו בהכרעת הדין ובגזר הדין טעויות דפוס וקולמוס קלות, הן תוקנו עוד במהלך היום הזה, ובטרם בית המשפט קם מכסאו.

מזכירות בית המשפט תשלח עותק מעודכן של פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתנה היום כ"ב בסיון, תשס"ב (2 ביוני 2002) במעמד הצדדים.

 

דורית רייך שפירא, שופטת

                                                                              

לראש העמוד