1. רמב"ן, השגות לספר המצוות, מצוות עשה ד'
(א) נצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם." ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה ... שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה אמרו, יתעלה, בעניין המרגלים: "עלה רש, כאשר דבר ה' לך, אל תירא ואל תחת.". ואמרו עוד: "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמור עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם." וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב "ותמרו את פי ה'", וכן "לא שמעתם", הוראה שהוא מצווה, לא ייעוד והבטחה.
(ב) וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה, וכן אמרו בגמרא סוטה: "אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכול חובה. מלחמת דויד להרווחה, דברי הכול רשות." ולשון ספרי: "'וירשתה וישבת בה': בזכות שתירש - תשב."
(ג) ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטוו לאבדם, שנאמר "והחרם תחרימם". אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עמנו, ואם רצו להשלים, נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ - לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות .... ומאמרם "מלחמת יהושע לכבוש" תבין כי המצווה הזאת היא הכיבוש.
(ד) ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה" .... וזולת זו הפלגות גדולות שאמרו בה - הכול ממצוות עשה הוא, שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה. אם כן, היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע במקומות הרבה. ולשון ספרי: "מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיע לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם, זלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: 'וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות.' ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות."
2. רבי יצחק די ליאון, "מגילת אסתר"
(א)נראה לי, כי מה שלא מנאה הרמב"ם (בכלל מצוות עשה) הוא לפי שמצוות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודויד, וכל זמן שלא גלו מארצם. אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצווה זו נוהגת לדורות, עד עת בוא המשיח. כי אדרבה, נצטווינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קיא), שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה. והוכיחו מפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים...אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה.
(ב) ומה שאמר הרמב"ן, שהחכמים אמרו כי כיבוש הארץ הוא מלחמת מצווה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות. ומה שאמר עוד שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ, זה דווקא בזמן שבית המקדש קיים. אבל עכשיו אין מצווה לדור בה. וכן פירשו התוספות שם. ועוד ראיה שאין בו מצווה, ממה שאמרו שם, "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר "בבלה יובאו ושמה יהיו'". ואם היה מצווה בדירת ארץ ישראל בכל הזמנים, איך יבוא נביא אחרי משה לסתור את דבריו? והרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, וכל שכן שאינו רשאי לסתור!
(ג) והמאמר שהביא מ"ספרי", שבכו וקראו המקרא הזה, "וירשתה וישבת בה", נראה לי שעל שלא היה בידם לקיים מקרא זה, לפי שהיה הבית חרב, היו בוכים, והראיה ממה שקרעו את בגדיהם, שנראה שעל החורבן היו מתאבלים, שאם מצווה זו היתה נוהגת גם לאחר החורבן, למה בכו וקרעו את בגדיהם? והלא גם עתה היו יכולים לקיימה! לכך נאמר שבוודאי מצווה זו אינה נוהגת אחרי חורבן הבית, שייבנה במהרה בימינו, אמן![1]
3. רמב"ן, פירוש לתורה, במדבר לג, נג -ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם, בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, - בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה הוא מצוות עשה.
4. רמב"ם, משנה תורה
הלכות מלכים, פרק ה', הלכה ט'- אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הנכרי, ויחזור לארץ. וכן יצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוץ לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב וכו'. ואף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה. הלכה יב - לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה נכרים, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוץ לארץ, כאילו עובד עבודה זרה. שנאמר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור: לך עבוד אלוהים אחרים." ובפורעניות הוא אומר: "ואל אדמת ישראל לא יבואו."
הלכות אישות, פרק יג, הלכה כ' - אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה--תצא שלא בכתובה; אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה--יוציא וייתן כתובה; והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל, עם ירושלים: שהכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין משם; והכול מעלין לירושלים, ואין הכול מוציאין משם.
הלכות שמיטה ויובל, פרק ד, הלכה כז - סוריה--אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל: כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב, ומצריים ושנער--אף על פי שהם חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.
הלכות עבדים, פרק ח, הלכה ו'- המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא בן חורין; וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שיחרור, ואבדו הדמים. ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו--שאילו לא לקח זה, לא יצא העבד לחוצה לארץ. והמוכר עבדו לסוריה, ואפילו לעכו--כמוכר לחוצה לארץ. הלכה ט' - עבד שאמר לעלות לארץ ישראל--כופין את רבו לעלות עימו, או ימכור אותו למי שיעלהו לשם. רצה האדון לצאת לחוצה לארץ--אינו יכול להוציא את עבדו, עד שירצה העבד. ודין זה בכל זמן, אפילו בזמן הזה, שהארץ ביד גויים.
5. שו"ת אבני נזר חלק יו"ד סימן תנד- "ומנה ביהמ"ק שהיא מצוה לעצמה והוא לצורך ארון וכפורת ע"ש דבריו כי נעמו. וזה עצמו נ"ל הטעם בענין ישיבת א"י דמצוות החרם החרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ שהרי יהושע שלח פרגמטוטין מי שרוצה לפנות יפנה הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום ע"כ לא נמנה החרם תחרימם וישיבת א"י לשתים. ומנה רק מצוות החרם תחרימם. והרמב"ן לטעמי' שמנה עשיית ארון וכפורת...ע"כ מנה גם ישיבת א"י וזה פשוט"[2]
6. הרב יששכר טייכטהל, "אם הבנים שמחה", עמ' קנד (בשם הגאון ר' יונה דב בלומברג)
"דבזה תירץ דעת הרמב"ם, שלא מנה מצוות עשה דיישוב ארץ ישראל בתרי"ג מצוות, אף דגם לדידיה הווי מן התורה, והוא על פי הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצוות, שלא למנות ציוויים הכוללים כל התורה כולה; אם כן, כיוון דיישוב ארץ ישראל הוא מצווה יקרה כל כך, שהוא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה... וכן כל חיית האומה תלוי בה, אם כן הוא מצווה כוללת ולא פרטית; על כן אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים"[3].
7 רמב"ם, ספר המצוות: הכלל הרביעי:שאין למנות צוויים הנוגעים לכל מצוות [התורה כולה]:
יש בתורה עשין ולאווין שאינם על דבר מסוים, אלא כוללים את המצוות כולן, כאילו יאמר [ית']: עשה כל מה שצוויתיך עליו והשמר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או: אל תמרה בשום דבר ממה שצוויתיך עליו. שכן אין מקום למנות את הציווי הזה כמצווה בפני עצמה, לפי שאינו מצווה לעשות איזה דבר מסוים - עד שיהיה מצוות עשה; וגם אינו מזהיר ממעשה מסוים - עד שיהיה מצוות לא תעשה, כך למשל, אמרו: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שמות כג, יג), וכגון אמרו: "את חקותי תשמרו" (ויקרא יט, יט), "ואת משפטי תעשו" (שם יח, ד), "ושמרתם את בריתי" (שמות יט, ה), "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל) והרבה כאלו.
8 הרב יהודה הרצל הנקין, שו"ת בני בנים, ח"ב, מ"ב
ואינו נכון בדברי הרמב"ם, .... הרי שלא הוציא אלא מצווה שאין בה מעשה מיוחד, וכמו הדוגמאות שהביא שם: 'קדושים תהיו', 'ומלתם את ערלת לבבכם', ועוד, ואינו דומה ליישוב ארץ ישראל, שיש בו מעשה מיוחד לדור בארץ, ואם נמצא מחוץ לארץ - לעבור את הגבול ולבוא לארץ" (שו"ת בני בנים, ח"ב, מ"ב).
9 רמב"ם, ספר המצוות: הכלל החמישי:שאין למנות טעם המצווה כמצווה בפני עצמה:
פעמים באים בנימוק המצוות כעין לאווין, ואפשר לחשוב שהם מכלל מה שראוי למנותו בפני עצמו. וזה כגון אמרו: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו' ולא תחטיא את הארץ" (דברים כד, ד), שכן אמרו: "ולא תחטיא את הארץ" טעם לאסור מה שקדם, כאילו אמר: אם תעשה זאת - הרי תרבה שחיתות בארץ ו[כך] למשל, אמרו: "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ" (ויקרא יט, כט). שכן אמרו: "ולא תזנה הארץ" - טעם, כאילו אמר: שטעם אסור [הדבר] הזה, כדי שלא תזנה הארץ. וכן אמרו: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (שם יא, מג), אחרי שהזכיר איסור המינים שנאסרה אכילתם ונתן טעם לכך ואמר: אל תטמאו באכילתם, כאילו אמר, שהעברה על הלאו הזה טומאת נפש.
10. ספר דברים:"ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום, למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ" (יא, ח);
"ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלהי אבתיכם נתן לכם (ד, א)"
11. הרב נחום אליעזר רבינוביץ, שיטת הרמב"ן והרמב"ם במצות ירושת הארץ, תחומין ה, 180
"נמצינו למדים שכל דבר שהוא מטרה ותכלית למצוות בהכרח הוא כללי יותר ואינו מוגבל לפרט או פרטים מסוימים שניתן לזהות בדיוק מה מהווה קיום המצווה ומה ביטולה. ... גילה הכתוב כי תכלית מסוימת רצויה היא. נמצא כל המקדם תכלית זו אף הוא רצוי. הואיל ומי שצווה על המצוות רוצה במטרות הללו – הכי אין ברצון זה כדי לחייב אותנו? ....
כשהנידון הוא מטרה ותכלית לא ניתן לפרוט בדיוק על מה הוא מצוה או על מה הוא מזהיר, אלא שבכל זאת ישנם כמה דברים שראו חכמים שהם מקדמים תכלית רצויה וחייבו אותנו בהם ובהיותנו עושים אותם הרינו עושים רצונו של מקום.
תכלית זו מחייבת, ומכאן מקור החיוב לכל ההלכות, התקנות והגזירות שהתקינו חכמים ליישוב הארץ, אלא שאין בקיום תקנות אלה בלבד כדי לפטור אותנו מכל המוטל עלינו לעשות כדי לקדם תכלית זו שהציבה לנו התורה "למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ". כל מעשה המוביל להגשמת התכלית הרצויה שי בו משום קיום רצון הבורא יתברך. במה דברים אמורים? במעשה שאין בו עבירה ואיסור. אולם כמו שמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה, גם תכלית שהושגה בעבירה אינה לרצונו ית'.
12. רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ד', הלכה א'
הואיל והווית הגוף בריא ושלם, מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע, והוא חולה--צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים; ואלו הן: ....
14. רמב"ם מורה נבוכים ג, כז: "לְחַיּוֹתֵנוּ כהיום הזה - הוא הקיום הגופני הראשון הזה("וַיְצַוֵּנוּ ה' אלהינו לעשֹות את כל החֻקִּים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לְחַיֹּתֵנוּ כהיום הזה" (דברים ו', כד))
[1] רמב"ם, ספר המצוות:הכלל השלישי: שאין למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות. שו"ת אבני נזר, יו"ד, תנ"ד: "והנה הדבר ברור שבעל מגילת אסתר לא ראה הספרי בעצמו, רק מה שהביא הרמב"ן, כי בספרי פרשת ראה המעשה הזאת, ושם מפורש בזה הלשון: 'וחזרו ובאו למקומם, אמרו - ישיבת ארץ ישראל שקולה ככל המצוות'. ועוד שם בספרי שהלכו חוצה לארץ ללמוד תורה בנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה, וכשזכרו ארץ ישראל חזרו, ומסיים כדלעיל. הנה שהמצווה בזמן הזה, ועל כן חזרו אפילו מתלמוד תורה, לקיים ישיבת ארץ ישראל, ששקולה ככל המצוות".
[2] פרופ' יעקב לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, עמ' 93, הציע שלדעת הרמב"ם מצוות הישיבה בארץ ישראל היא פרט מפרטי המצווה שלא לישב בארץ מצרים
[3] שו"ת ציץ אליעזר חלק ז' סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק יב
אזכיר בנוגע לזה רק מה שראיתי בשו"ת תולדות יעקב (מבעל שארי יעקב), חחו"מ סי' ח' שעמד על המחקר על שהרמב"ם השמיט ממניין מצוותיו מצוות יישוב א"י, שרבות דיברו על כך הפוסקים ומבאר, ודומה דמטו לה גם משמיה דמרן הגרא"י קוק ז"ל, מפני שכבר כלל לנו הרמב"ם בשרשים שלו, בשורש ד - ה, שאין למנות ציוויים הכוללים התורה כולה או מצוות הרבה, כאילו יאמר עשה כל מה שציויתיך, ומשום כך לא מנה גם מצוות יישוב ארץ ישראל במצוות עשה, מפני שהיא מצווה שכוללת הרבה מצוות ביחד, כמו שאמרו מ"מ צותה תורה לישב בארץ כדי לקיים מצוותיה, הרי מצווה זו של ישיבת א"י היא מצווה כזו אשר ע"י נעשות מצוות הרבה ונקראת מטעם זה מצווה כוללת ומצווה כזו לא חשב הרמב"ם במניין המצוות שלו.
שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נז - והסביר הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חלק יורה דעה סימן מח דף עה ע"ב), שסובר המבי"ט שאף הרמב"ם מודה להלכה לדברי הרמב"ן, ומה שלא מנה ישיבת ארץ ישראל למצות עשה, משום שהיא מצוה כוללת לכמה מצות התלויות בארץ, וכבר כתב הרמב"ם בספר המצות שרש ד' שאין למנות מצוה כוללת במנין המצות. ושכן דעת הרדב"ז חלק ג' (סימן תי). ע"ש.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
