ההסכמים הבינלאומיים של מדינת ישראל יכולים לעזור לך!

עו"ד קרן לוי-חפץ, עו"ד גיל נדל
 
הוראות חשובות ליבואן וליצואן
נושאים רבים הקשורים לסחר בינלאומי מוסדרים במסגרת אמנות והסכמים בינלאומיים, החתומים על ידי מדינות רבות בעולם. גם מדינת ישראל חתומה על הסכמים בינלאומיים, כמו הסכם WTO והסכמי אזור סחר חופשי (עם ארה"ב, הקהילייה האירופית, ועוד) שבהם התחייבה מדינת ישראל להפחית נכסים ולהעניק הקלות נוספות בסחר הבינלאומי, עד כדי ביטול מכסים.
 
הכרת ההוראות השונות שבהסכמים אלו, עשויה להיות כלי רב ערך עבור היבואן/יצואן הנתקל בקשיים מול רשויות המדינה בשעה שהוא מעוניין לייבא/לייצא, כיוון שבהסכמים מצויות התחייבויות שונות של מדינת ישראל שמטרתן לייעל את הסחר הבינלאומי, וחלקן עשויות להיות רלוונטיות מאוד לעניינו של אותו יבואן/יצואן.
 
לדוגמא: סעיף 9 לפרוטוקול כללי המקור בהסכם עם ארה"ב קובע כי הרשויות רשאיות לפטור מחובת הצגת תעודת מקור, כאשר הטובין במהותם עומדים בכללי המקור, והדבר עשוי לסייע ליבואנים שלא הציגו את תעודת המקור במועד הקבוע בצו תעריף המכס. דוגמא נוספת: היבואנים משלמי האגרות השונות ביבוא, יכולים לערער על חוקיות אגרות אלו לאור הוראות הסכמי WTO האוסרות הטלת מכסים במסווה של אגרות שונות שאינן נותנות שירות ישיר וברור ליבואן (לדוגמא – אגרת הרציף אשר מחושבת כאחוז מסוים מערך הטובין ללא קורלציה לעלות השירות). ועוד לא הזכרנו את האמנות העוסקות בנוהלי מכס, יבוא דוגמאות, ועוד.
 
 
שתי מערכות נפרדות
אלא שכאשר היבואן מעוניין להסתמך על הסכמי הסחר במסגרת התדיינות משפטית עם רשויות המדינה, הוא עלול להיתקל בטענה לפיה ההסכמים הבינלאומיים שעליהם חתומה מדינת ישראל, והחוק הפנימי במדינת ישראל, מהווים שתי מערכות נפרדות, ורק על ידי חוק המאמץ את ההוראות שבהסכם הבינלאומי, תהיה להוראות אלו תחולה ישירה בחוק הישראלי. כל עוד ההסכם הבינלאומי לא אומץ בחוק – לא יכול הפרט (היבואן/יצואן) להסתמך עליו בהתדיינות משפטית.  בתי המשפט בישראל מקבלים גישה זאת.
 
לאחרונה נשמעות יותר ויותר ביקורות מצד אנשי האקדמיה כנגד "גישת הדואליזם" בטענה שמדובר בגישה מיושנת שאינה מתאימה עוד לעידן של היום שבו הסחר הבינלאומי פורח ומשגשג, ולמצב שבו ההסכמים הבינלאומיים עוסקים בעיקר בנושאים הרלוונטיים לפרט, ופחות בנושאים של יחסים בין מדינתיים.  ואולם, כאמור, גישת הדואליזם שולטת בפסיקה.
 
פתרונות המאפשרים הכנסת ההסכמים למשפט הישראלי
ובכל זאת, ניתן להציג מספר פתרונות אשר מצליחים, במידה כזאת או אחרת, להכניס את ההסכמים הזרים לתוך המשפט הישראלי גם ללא חוק הקובע זאת מפורשות.
 
המנגנון הראשון המאפשר לתת הוראות ההסכמים תוקף מחייב הוא להכיר בהוראות ההסכמים כהנחיות מנהליות המחייבת את הממשלה. הנחיות מנהליות הנן הוראות שמוציאה רשות מנהלית המדריכה את עובדיה כיצד צריך לנהוג במקרים שונים, והן מחייבות את הרשות. מאחר שממשלת ישראל נתנה תוקף להסכמים הבינלאומיים בכך שחתמה עליהם, ניתן לטעון כי הוראות ההסכמים הן הנחיות מנהליות המחייבת את רשויות הממשלה (לרבות למשל רשויות המכס, המשרדים המפקחים על היבוא והיצוא וכו'), ואם רשויות אלו פועלות בניגוד להוראות ההסכמים, הן אינן פועלות בצורה תקינה מבחינה מינהלית. ראה, לדוגמא, בענין זה במאמרה של פרופ' יפה זילברשץ, המשפט הבינלאומי במשפט החוקתי, משפט וממשל ד תשנ"ז – 1997 , עמ' 64.
 
ומכאן למנגנון השני. במקרים שמדובר בהסכם שההוראות המובאות בו אמנם לא הפכו לחלק רשמי מהחוק הישראלי, אבל הלכה למעשה הרשויות מיישמות אותן באופן נרחב, ניתן לטעון כי ההוראות הבינלאומיות הפכו לאמנה מנהגית, שיש לה, בשונה מהסכם בינלאומי רגיל, תוקף מחייב במשפט הישראלי, והרשויות מחויבות לנהוג על פיה, גם אם לא נלקטה באמצעות חוק ישראלי (ראה בג"צ 2587/04 בוכריס נ' פקיד שומה חדרה).
 
אפשרות נוספת היא לנסות לפרש את הוראות החוק בדרך שונה מהדרך שפירשו אותה הרשויות, ואשר הולמת יותר את ההסכמים הבינלאומיים. גישת בתי המשפט היא שקיימת חזקה שמטרת החוק היא להגשים את הוראות ההסכמים הבינלאומיים ולא לנגוד אותם (ראה למשל בג"צ 6317/95 פדסקו נ' שר הבטחון). ככל שקיימת פרשנות ההולכת יד ביד עם הוראות ההסכמים הבינלאומיים – יעדיפו בתי המשפט אותה.
 
פסק דינו של בית המשפט בעליון בענין דרזנר
כיוון נוסף, חשוב ביותר, הובע לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8934/03 דרזנר נ' גיל, שם קבע בית המשפט שיש להבחין בין מקרה שבו מדינת ישראל נדרשת לעשות מעשה לאור התחייבותה בהסכמים – שאז יש צורך בהוראת חוק פנימי שתחייב אותה לעשות זאת, לעומת מקרה שבו מדינת ישראל נדרשת להימנע מביצוע מעשה, שאז רשאי בית המשפט להורות לה להימנע מביצוע המעשה לאור הוראות ההסכמים הבינלאומיים.
 
 עדיין לא ברור עד כמה פסיקת בית המשפט הייתה מוגבלת לנסיבות הספציפיות של אותו מקרה, או שהיא מעידה על מגמת כרסום ב"גישת הדואליזם", ומן הסתם בתי המשפט ידונו בעתיד בענין זה.
 
אם נרצה לסכם את הענין נאמר ששימוש בהוראות ההסכמים בינלאומיים שמדינת ישראל חתומה עליהם, מבלי שהוראות אלו נקלטו בחוק הישראלי, אינו פשוט, ודורש לפי שעה הסתמכות על מנגנונים חיצוניים שונים. עם זאת, מומלץ שלא לוותר על כלי זה ולעשות בו שימוש, בתקווה שככל שירבו להשתמש בו, כך תגדל נטיית בית המשפט לוותר על גישת הדואליזם המיושנת, ולאפשר הסתמכות ישירה של האזרח על הוראות ההסכמים לצורך חיוב הרשות לפעול לפי הוראות אלו.
 
לראש העמוד