האם החוסר במטען הוכח? על פסק דינו האחרון של המחוזי בת"א

 עו"ד גיל נדל
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ממחיש את המתח המתמיד הקיים בין כללי הפרוצדורה ונטלי ההוכחה המקובלים בבית המשפט לבין השאיפה להגיע לתוצאה הנראית "צודקת" בעיני בית המשפט, ועל מרחב התמרון של בית המשפט בענין זה.
 
המדובר בתביעתה של צנציפר חברה ליבוא תבואות ומספוא בע"מ כנגד חברת הפניקס, לשלם לה תגמולי ביטוח על חסר במטענים שהיו מבוטחים אצל הפניקס בפוליסות לביטוח ימי.
 
צנציפר טענה כי הפוליסה נערכה על בסיס כל הסיכונים, והיא כוללת ביטוח ימי של משלוחי גרעינים תבואות ומזון לבעלי חיים מסוגים שונים, בתפזורת, מכל העולם, בתחולה של החל מיציאת המטענים ממחסני הספקים ועד למחסניה של צנציפר.  צנציפר גם טענה כי בין השנים  2000-2004 אירעו מקרי חסר במטענים מעבר ל"פחת" שנקבע בהסכמת הצדדים בסך של 0.5% (ההשתתפות העצמית של צנציפר).
 
צנציפר הביאה לעדות בפני הערכאה הראשונה (בית משפט השלום) את מנהל השיווק שלה, וכן חוות דעת שמאי מטעמה. הפניקס לא הביאה ראיות מטעמה, שכן תצהיריה הוגשו באחור ניכר וביהמ"ש סרב לקבלם.
 
ובכל זאת, הערכאה הראשונה דחתה את תביעת צנציפר שכן לדעתה צנציפר נכשלה בהוכחת החוסרים במטען. זאת, משום שהשמאי שערך את חוות דעתו הסתמך על מסמכים כמו שטרי מטען ועודות שקילה ומסירה, מבלי שתוכן האמור בהם הוכח, וכן משום שצנציפר לא הציגה כראיה את המסמכים שעליהם התבסס השמאי ולא אפשרה למבטחת לעמוד על טיבם.
 
במלים אחרות, הערכאה הראשונה קבעה כי צנציפר – התובעת – לא עמדה בנטלי ההוכחה המוטלים עליה, ולא הוכיחה כראוי את תביעתה, ועל כן דחה בית המשפט את תביעתה, אף שלא הוצגה גירסה נגדית על ידי המבטחת.
 
עמדת הערכאה הראשונה נדחתה באופן גורף על ידי ערכאת הערעור (בית המשפט המחוזי בתל אביב).
 
אשר לאופן הוכחת החוסר ונטלי ההוכחה, קבעה ערכאת הערעור כי הימנעותה של המבטחת להביא ראיות מטעמה על מנת להראות כי אין מדובר בחוסר ממשי אלא רק בחוסר  המצוי בניירת, פועלת לרעתה, ומחזקת את תוקפם של עדי התביעה. ערכאת הערעור עמדה על כך שעדי התביעה לא עומתו באופן חזיתי בחקירתם הנגדית מול כל אחד ואחד ממקרי החוסר ועדותם הכללית כי מדובר בחוסר של ממש לא נסתרה.
 
אשר לקביעת הערכאה הראשונה כי נבצר מהמבטחת לעשות שימוש במסמכים עליהם ביסס השמאי את חוות דעתו, קבעה ערכאת הערעור כי גם אם נצא מהנחה שהמסמכים לא הומצאו למבטחת לפני הגשת התובענה, הרי שהיא ידעה היטב על קיומם מכתב התביעה מחוות הדעת ומתצהיר גילוי המסמכים, ובנסיבות אלה, משבחרה במתכוון לא לעשות בהם שימוש המסקנה היחידה המתבקשת היא שהם – למצער – לא היו מועילים לה והיא לא הייתה מעוניינת לעשות בהם שימוש. לו ניתן היה להוכיח באמצעות המסמכים כי מדובר בחוסר וירטואלי היתה המבטחת עושה גם עושה שימוש במסמכים שעמדו לרשותה לכל הפחות מיום הגשת התובענה, קבעה ערכאת הערעור.
 
במלים אחרות, ערכאת הערעור לא הסכימה לבחון את עדויות התביעה וראיותיה כשלעצמם, ולקבוע האם טענת החוסר הוכחה, אלא ביצעה ריצה מצד לצד, בחנה מה כל צד הוכיח ומה כל צד היה יכול להוכיח, ובהתאם לכך קבעה כי התובעת עמדת בנטל ההוכחה.
 
לטעמנו, פסק הדין אינו חף מביקורת, שכן נעשתה בו סטיה מהכלל המשפטי שעל התובע להוכיח את תביעתו במלואה. נראה שדעתו של בית המשפט לא היתה נוחה מדחייתה של תביעה למרות שלא הוגשו כל ראיות מטעם ההגנה, ואולם, לעניות דעתנו, לא אמורה להיות לכך השפעה במישור העקרוני. (ע"א 3071/06, לצנציפר – עו"ד זוצקי, לפניקס – עו"ד אורלי, פס"ד מיום 26.6.08).