התשובה – ענין חשוב ונשגב הוא. "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלוהיך". "התשובה מקרבת את הרחוקים: אמש היה זה שנוא לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד" (רמב"ם, הלכות תשובה, ז, ו).
אלא שהרמב"ם לא מנה את התשובה כמצות עשה עצמאית אלא כרך אותה עם מצות הוידוי. בספר המצוות (עשה עג): כתב "הצווי שנצטווינו להתוודות על החטאים אשר חטאנו לפניו יתעלה בדיבור בעת שנשוב מהן, וזה הוא הוידוי". במשנה תורה, בתחילת הלכות תשובה כתב "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה", ובפרק א' הלכה א' כתב "כל המצוות שבתורה... אם עבר אדם על אחת מהן... כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל".
מדוע מצוות התשובה אינה עומדת בפני עצמה ודורשת את החיבור לוידוי?
מספר תשובות נאמרו בדבר:
א. תורת ישראל אינה רק מערכת של אמונות ודעות, ללא ביטוי מעשי, אלא כוללת גם צד פרקטי, של ביצוע מעשים בפועל. לכן, יש לצרף לתשובה עצמה, גם ביטוי הפורמאלי (צורני), והוא הוידוי. "כמו שאין צורה בלא תוכן ווידוי בלא תשובה אינו מועיל, כך אין תוכן בלא צורה, והשב שלא התוודה לא קיים את המצוה בתיקונה (יד פשוטה, מבוא להלכות תשובה).
ב. הכלל הרביעי של הרמב"ם בספר המצוות קובע שאין למנות ציווים הנוגעים לכל מצוות התורה כולה. והואיל והתשובה נוגעת לכל מצוות התורה כולה (וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה
"כל המצוות שבתורה... אם עבר אדם על אחת מהן... כשיעשה תשובה וישוב מחטאו...") הרי שאין למנות אותה כמצווה מתרי"ג מצוות (ראה אצל הרב פילבר "התשובה – מצוה או הזדמנות").
ג. הכלל החמישי של הרמב"ם בספר המצוות קובע שאין למנות את טעם המצוה - כמצוה בפני עצמה. והנה, מצות שמיעת קול השופר וענין התשובה שלובים זה בזה: "אף על פי שתקיעה השופר בראש השנה גזירת הכתוב הוא, רמז יש בו, כלומר: עורו, עורו, ישנים משנתכם, וקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם". ולא זו בלבד שמצות שופר מכוונת להתעוררות לתשובה, אלא שהתשובה מגלמת את אחד מעקרונות העל, והוא הבחירה: "הרשות נתונה לא רק בשעת מעשה, כי אם אפילו נכשל האדם ועבר עבירה – עדין הרשות נתונה לתקן אם רק יבחר לשוב בתשובה (יד פשוטה, שם). התשובה, אפוא, אינה מגולמת במצוה קונקרטית אחת, אלא מהווה עיקרון על ויעד מרכזי, ועל כן אינה נמנית כמצוה עצמאית.
שנה טובה,
גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
