בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.(1) לצורך הפעלתו כדין של חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים צריכים להתקיים שלוה יסודות עיקריים:ב מטרה ספציפית כדין, אמצעי כדין ושיקול-דעת כדין בדבר היחס בין המטרה לבין האמצעי. רק אם שלושת היסודות הללו מתקיימים בצוותא, ניתן לראות את הצו, שניתן מכוח הוראותיו של סעיף 5לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, כצו שניתן כדין ( 463ב).
(2) סעיף 3לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים מונה את הרשימה הסגורה של המטרות הלגיטימיות להפעלת המסכויות, וכאשר הוא מתייחס למטרה המכונה "פעולה חיונית", כוונתו לכל אחת מן החלופות שנכללו בהגדרה אשר בסעיף 1לחוק ( 463ו-ז).
(3) בנסיבות דנן, קיימות שתי מטרות ספציפיות, הראויות לבחינה, והן "קיום אספקה סדירה", שהוא אחד מן המרכיבים החלופיים של ה"פעולה החיונית", כמוגדר בסעיף 1לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, או "מניעת הונאת הציבור", המוזכרת בסעיף 3לחוק ( 463ז- 464א).
ב.(1) כל אחת מן המטות הלגיטימיות להפעלת הסמכות על-פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים צריכה להידון, בין היתר, תוך מתן תשומת לב לסעיף 2לחוק, הקובע כי החוק האמור לא יחול אלא בתקופה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף אכרזה לפי סעיף 9(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח- .1948סעיף זה משליך על הבנת התכלית החקיקתית של חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים ( 464א).
(2) התכלית החקיקתית מן הראוי שתכתיב את התחומים המותרים אשר לגביהם מותר ליישם את הסמכויות שהוקנו בחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים. הנושא, אשר אותו מבקשים להסדיר לפי הוראותיו של החוק האמור, צריך להיות בעל מהות המשקפת במידה סבירה את שם התואר "חיוני" המשולב במונח "פעולה חיונית"; עליו להיות בעל זיקה הגיונית לצרכים המיוחדים אשר היו מונחים ביסודה של הגבלת תחולתו של החוק לשעת החירום ( 465ו-ז).
(3) בנסיבות דנן, יבוא מכשירי וידיאו אינו נחשב כנושא הראוי והמתאים להסדרים הנשענים על חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, בייחוד לאור זאת שההסדר נושא העתירה אינו מתמצה בקביעת כללים הבאים להבטיח זכויות מהותיות של הצרכן, אלא הוא גם מבקש להכתיב מראש את הזהות של מקור הרכישה תוך פגיעה בכללי התחרות החופשית ( 466א).
ג. (1) בנסיבות דנן, הנתונים שהובאו לפני בג"צ אינם מצביעים על נקיטה באמצעים למניעת הונאה. אילו היה מדובר על צעדים אותנטיים למניעת הונאה, לא הייתה כל סיבה לשלול את חוקיותם ( 467ג-ד).
(2) בנסיבות דנן, הופעל חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים לצורך קיום אספקה של מצרך, שאין במהותו ובאופיו ובסדרי הספקתו כדי להצדיק הכללתו בצו לפי החוק. האמצעי שננקט - היינו, הגבלת מקור הרכישה לסוכן ראשי בישראל דווקא - הוא מרחיק-לכת וקיצוני באופיו ואינו קשור להשגת הביטחונות הדרושים לצרכן או למניעת הונאה ( 468א).
ד.(1) אין לקבל את טענת המשיבים 1ו-2, כי מניעתו של יבוא עקיף ומזדמן מספקים שאינם מזוהים יכולה להיות מושגת רק על-ידי הגבלת היבוא לרכישה מן היצרן או מן הסוכן הבלעדי בישראל. המקורות יכולים להיות ידועים ובדוקים, ואפשר להבטיח את זיקתו של המוצר ליצרן, גם מחוץ לתחום המצומצם אשר בא לידי ביטוי בהגדרה הנוכחית של המונח "ספק" ( 468ג-ד).
(2) לצורך ההבחנה בין תנאים וערבויות המבטיחים את זכויות הצרכן, שאין בהם פגם, לבין הגבלת זהות הספק, שיש בה יסוד של מונופוליזציה בלתי רצויה, היה על המשיבים 1ו- 2להיות מודרכים על-ידי הגישה המנחה, לפיה יש להימנע, ככל האפשר, מיצירת בלעדיות, המגבילה את חופש התחרות ואשר
לפיה אין ליצור הגבלות שבדין על היבוא, אלא אם הן חיוניות לטרות של טובת הציבור, כגון חיסכון במטבע חוץ, קידום היצוא והייצור התעשייתי, או מטרות חיוניות כיוצא באלה ( 468ה-ו).
(3) בנסיבות דנן, הענקת מונופולין לסוכן הראשי היא בגדר שימוש באמצעי מרחיק-לכת, הפוגע בחופש העיסוק של הפרט, מבלי שהאינטרס הציבורי מחייב זאת או מצדיק זאת. אינטרס זה יכול להיות מוגן על-ידי קביעת תנאים ליבוא שהם ענייניים ולא פרסונאליים ושאינם קשורים דווקא לכך שפרט ליצרן רק הסוכן הראשי בישראל יהיה מורשה לייבא לישראל את מוצרי היצרן ( 470ה-ו).
פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג"צ 790/78, המ' 375/79 רוזן ואח' נ' שר המסחר והתעשייה והתיירות ואח’, פ"ד לג(3) .281
[2] בג"צ 256/88 מדאינווסט מרכז רפואי הרצליה נ' מנהל משרד הבריאות, פ"ד מג(4) .19
[3] ע"פ 156/63 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוסטרייכר, פ"ד יז 2088.
[4] בג"צ 300/60 גוטליב נ' שר-מסחר-והתעשיה, פ"ד יד 2.182
[5] בג"צ 266/68 עירית פתח תקוה נ' שר החקלאות, פ"ד כב(2) 824.
[6] בג"צ 231/61 ארגון ארצי לשיווק צמיגים בע"מ נ' שר-המסחר-והתעשיה ואח’, פ"ד יז .319
[7] בג"צ 125/57 אניות מיכל ומשא בע"מ נ' שר-האוצר ואח’, פ"ד יא 1.491
[8] בג"צ 311/60 י. מילר מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר-התחבורה ואח’, פ"ד טו 1.911
[9] בג"צ 1/49 בז'רנו ואח' נ' שר-המשטרה ואח’, פ"ד ב .80
[10] בג"צ 193/58 חב' אורותופדיה רוזנברג נ' הרופא הראשי המוסמך, מח' השיקום, ואח’, פ"ד יג 1.654
התנגדות לצו-על-תנאי מיום .27.4.89העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
ר' יאראק, י' שדות - בשם העותרת;
מ' מזוז, סגן בכיר לפרקליט המדינה - בשם המשיבים 1-2; נ' נגה - בשם המשיבה .3
פסק-דין
הנשיא מ' שמגר:נ .1 עתירה זו עניינה רישיון לייבא לישראל מארצות-הבית מכשירי וידיאו מתוצרת "אקאי" המיוצרים ביפן. העותרת מבקשת, כי יוענק לה רישיון יבוא או כי יחדשו ויאריכו תוקפו ותחולתו של רישיון כאמור שניתן לה בעבר. בהקשר זה גם מבקשת העותרת, כי ייקבע שאין בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מקלט טלוויזיה, שלט רחוק ומכשיר להקלטה ולהקרנה של סרטי וידיאו), תשל"ב- 1972(להלן - צו הפיקוח), כדי למנוע מתן רישיון כאמור. לחלופין נתבקש - כי אם יש בצו הנ"ל כדי למנוע מתן רישיון, יוכרז הצו כבטל.
המשיבה השלישית היא הסוכנת הבלעדית בישראל של חברת "אקאי" הנ"ל.
2. אלו עיקרי הנתונים הצריכים לעניין:
(א) העותרת מבקשת, כאמור, כי יותר לה לייבא מארצות-הברית מכשירי וידיאו מתוצרת חברת "אקאי", אף שלא נרכשו, כדרישת צו הפיקוח, במישרין מהיצרן או מן הסוכן המורשה לייבא לישראל, כפי שמתנים זאת המשיבים הראשון והשני, בהתאם לנדרש בצו הפיקוח. המשיבים הראשון והשני מסרבים להעניק רישיון כמבוקש.
בקשתה של העותרת נובת מהזדמנות עסקית שנפתחה בפניה:ו היא הגיעה לידי הסכם עם החברה . Pt. Imports incמניו-יורק, שהיא שם בגדר סוכנת בלעדית של היצרן היפני הנ"ל, ולפיו יימכרו לעותרת במקום עסקה של החברה בארצות-הברית מכשירי וידיאו מתוצרת "אקאי" לצורך יבואם לישראל.
לפי ההסכם בין העותרת לחברה האמריקנית, מינתה זו האחרונה את העותרת לסוכנתה, ובידי החברה האמריקנית הנ"ל התחייבות של היצרן היפני, אשר זה לשונה:
This is to guarantee that we will supply to you and to all" Wide functional and-of your overseas subsidiaries world Years after the production of the 8mechanical parts for"machines concerned is discontinued (ההדגשה שלי - מ' ש') (ב) העותרת פנתה בסוף 1987למשיב השני כדי לקבל רישיון יבוא בערך כולל של 000, 385דולר עבור כמות מוגדרת של מכשירים שנרכשו מחברת . Ptהנ"ל, והיא קיבלה רישיון כאמור. יודגש, כי בעת ההיא טרם הוללה בצו הפיקוח ההוראה המסייגת בעניין מקור היבוא, שנוסחה עוד יידון בהמשך הדברים.
המשיבים 1ו- 2טוענים, כי כאשר העניקו את הרישיון הראשון, עוד לפני שנכנס לתוקף התיקון המסייג לצו (צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מקלט טלוויזיה, שלט רחוק ומכשיר להקלטה ולהקרנה של סרטי וידיאו) (תיקון מס' 5), תשמ"א-1988), שתחילתו ביום 24.5.88, נאמר לעותרת, כי תיקון לצו הפיקוח שינהיג הוראה מגבילה, כמתואר לעיל, נמצא בהכנה. הרישיון שניתן לעותרת בסוף 1987התייחס ליבוא של 600, 1מכשירי וידיאו במשך תקופה של שישה חודשים. באפריל 1988ביקשה העותרת לשנות את היקף הרישיון ולהגבילו ל-180, 1מכשירים. הרישיון הוארך אז לעותרת בכמות שאושרה כבר ליבוא לשם מיצוי הזכות שהוענקה ברישיון.
(ג) ביום 28.12.88הגישה העותרת בקשה חדשה ליבוא של 000, 2מכשירים נוספים מחברת . .ptהבקשה האמורה, שהיא נושא דיון זה, סורבה, כיוון שבינתיים פורסם, כאמור, תיקון לצו הפיקוח, אשר הגדיר מחדש את זהות הספק המייבא, והעותרת לא ענתה לדרישות הצו.
3. משיבים 1ו- 2מתבססים בסירובם על סמכויות המעוגנות בשתי הוראות חוק:ב פקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], תשל"ט- 1979(להלן פקודת היבוא), וחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח- 1957(להלן חוק הפיקוח). לפי פקודת היבוא, רשאי המשיב הראשון לקבוע בצו הוראות שייראו לו מועילות לאיסור או להסדרה של יבוא טובין בכלל או של טובין שפורטו בצו, וזאת בכפוף לחריגים שייקבעו בצו או מכוחו. לפי צו מתן רשיונות יבוא, 1939, אסור לייבא לישראל כל סחורה, אלא אם ניתן לכך רישיון על-ידי הרשות המוסמכת. הרישיון יכול שיהא כפוף לתנאים המתייחסים, בין היתר, לכמויות, לאיכות, למועד היבוא, למוצא הטובין או למקום ייצורם. בתוספת לצו יבוא חפשי, תשל"ח-1978, נכללו גם מכשירי וידיאו בין הטובין שיבואם טעון רישוי.
אל ההסדרים לפי דיני היבוא נצטרפו, כאמור, במקביל, הוראות שניתנו מכוח חוק הפיקוח. בהתאם לאכרזת הפיקוח על מצרכים וירותים (שירות החזקת מקלט טלוויזיה), תשל"א-1971, מכוח החוק האמור, כנוסחה במועד הרלוואנטי, נכלל "מקלט" בין המצרכים שהחוק האמור הוחל עליהם, ומונח זה כולל לפי הגדרתו, בסעיף 1לאכרזה, את כל אחד מאלה:ו "מקלט טלוויזיה, שלט רחוק להפעלת מקלט טלוויזיה ומכשיר להקלטה ולהקרנה של סרטי וידיאו" (ההדגשה שלי - מ' ש').
ההוראה המרכזית אשר עליה נסבה העתירה היא, כאמור לעיל, זו שבצו הפיקוח שהותקן הן מכוח פקודת היבוא והן מכוח חוק הפיקוח, ואשר לפיו לא יינתן רישיון יבוא של מקלטים, אלא אם ספק המקלטים, אשר ממנו נרכש המצרך, הוא יצרן המקלטים או סוכנו הבלעדי של אותו יצרן לשיווק המקלטים בישראל. יצרן או סוכן בלעדי כאמור מכונים בצו בשם הכולל "ספק".
צו הפיקוח גם מכיל, במקורו, בסעיף 6שבו, הוראות בעניין התחייבות הספק לגבי חלקי חילוף ובדבר קיום מעבדות, ואלו הן:
" .6לא יינתן רשיון יבוא אלא אם -
(1) ...
(2) מבקש רשיון היבוא המציא לרשות המוסמכת -
(א) כתב התחייבות מאת הספק, בו מתחייב הספק לספק למבקש רשיון היבוא חלקי חילוף לתיקון כל מקלט מהמקלטים המיובאים מתוצרתו, במשך שבע שנים מיום מכירת המקלט לצרכן; (ב) כתב התחייבות, חתום בידו, בטופס שקבעה הרשות המוסמכת, בו הוא מתחייב בין השאר -
(1) לספק חלקי חילוף שיהיו דרושים לתיקון כל מקלט מהמקלטים שיובאו על ידיו, במשך שבע שנים לפחות מיום מכירת המקלט לצרכן בישראל;
(2) לקיים מעבדה אחת לפחות בכל אחת מהערים ירושלים, תל-אביב, חיפה ובאר-שבע, בה ייעשה שירות החזקה כאמור בסעיף 15למקלטים שיובאו על ידיו ושנמכרו לצרכנים בארץ, או לגרום לכך ששירותי החזקהייעשו למקלטים כאמור במעבדה שלא בבעלותו; (ג) ערבות, לרבות התחייבות, בסכום מסויים או בשיעור מסויים, לקיום התחייבויות על פי כתב ההתחייבות לפי פסקת-משנה (ב), כפי שתדרוש רשות מוסמכת".
4. סיכומה של נקודה זו:ב המשיבים גורסים, כי לדידם מגביל צו הפיקוח את מבקש רישיון היבוא לרכישתם של מכשירי הווידיאו מידי ספק, שהוא אחד מן השניים:ו יצרן המקלטים או סוכנו הבלעדי בישראל של אותו יצרן. לדבריהם, הם אינם מתנגדים לכך שיהיו מספר יבואנים לגבי אותם טובין, ובלבד שכל אחד מן היבואנים ירכוש את המקלטים מספק שהוא יצרן או סוכן בלעדי בישראל, כאמור.
לדברי המשיבים, יבוא ישירות מהיצרן מבטיח את אחריות היצרן למוצר מבחינת איכותו, וכן אספקת חלפים. יבוא מזדמן ועקיף עלול, לעומת זאת, לגרום ליבוא מכשירים מיושנים או בלתי תקינים או מזויפים, ללא אחריות של היצרן. צו הפיקוח מונע יבוא עקיף ומזדמן מספקים לא מזוים ומבטיח אחריות היצרן לאספקת חלפים.
לפי טענת המשיבים, צו הפיקוח גם בא למנוע מצב, לפיו יצרן, המסרב להיות בקשרים מסחריים עם ישראל עקב החרם הערבי, יוכל לייבא סחורתו לישראל בדרכי עקיפין. יוער כאן, כי הובהר לנו על-ידי המשיבים, שטעם זה איננו חל במקרה שלפנינו.
5. העותרת טוענת, כי אין הצדקה בדין לסירובם של משיבים 1ו- 2להעניק לה את רישיון היבוא המבוקש, ואלה הטעמים:
(א) לטענתה, הייתה כוונת הצו להכללתם בו של מכשיר, שאינו דומה למכשיר הווידיאו הרגיל, אלא למכשיר מורכב ומשולב, הכולל גם מקרן. לשון אחרת, לאור ההגדרה של "מקלט" שבאכרזה, צו הפיקוח המתוקן איננו חל, לדעתה, על מכשירי הווידיאו הרגילים, אשר אותם היא מייבאת.
לא מצאנו ממש בטענה זו, כי ברור בעליל שצו הפיקוח מתייחס על-פי נוסחו למכשירי וידיאו לסוגיהם, כפשוטם, ולא רק למכשירי וידיאו בעלי השילוב הטכנולוגי המתואר לעיל. מכל מקום, לו נוסח הצו היה נוגד את כוונות נסחים, לא היה קל מתיקונו של הדבר, שהרי הפה שאסר הוא גם שיכול להתיר על-ידי תיקון נוסחו של הצו.
(ב) העותרת טוענת, כי היא מסוגלת לייבא מכשירים כנ"ל לישראל בהוצאת מטבע חוץ קטנה יותר מזו המוצאת לצורך הייבוא על-ידי הסוכן בישראל, ישירות מיפן. ממילא גם ניתן יהיה לשווק את המכשירים במחיר זול יותר, ומכך ייהנה ציבור הצרכנים.
מבחינתו של בית-משפט זה, אין לשלול את האפשרות שהעותרת אכן תמכור את המכשירים במחיר מוזל או תביא להפחתה כללית במחירי המוצר הנ"ל, עקב התחרות בינה לבין הסוכן הבלעדי. דא עקא, שבכך אין כדי לשמש יסוד להכרעה בעתירה.
(ג) לדברי העותרת, יש לראותה כבעלת רישיון תקף שאינו מושפע מן השינויים בחקיקת המשנה. הכוונה לרישיון הראשון שניתן לה בשעתו, אותו היא רואה כרישיון מתמשך, המתמלא מדי פעם תוכן חדש על-ידי השימוש בו לצורך הזמנות נוספות; משניתן בשעתו הרישיון הראשון הנ"ל, לא ניתן, לפי הטענה, לבטלו עקב תיקון ו הפיקוח.
לא מצאנו ממש בטענה זו:ב העותרת מיצתה מה שהתאפשר לה לפי הרישיון הקודם, ועל-כן ביקשה רישיון חדש; על כך סבה עתה המחלוקת שנפרשה לפנינו.
(ד) לחלופי חלופין, נטען על-ידי העותרת, כי צו הפיקוח אינו תקף מאחר שהוא מתיימר ליצור מונופולין על-ידי חקיקת משנה. לדברי העותרת, מביא הצו, כפרשנותו על-ידי המשיבים 1-2, הלכה למעשה, להענקת מונופולין לידי המשיבה השלילית. גישה כזאת פוגעת בחופש העיסוק.
זאת ועוד, יש בכך גם ביטוי למדיניות כלכלית בלתי סבירה מבחינת מדינת ישראל, שכן היא מביאה לשליטת הסוכן הבלעדי במחירים, מונעת יבוא מקביל (parallel importation) ושוללת בכך תחרות המביאה להורדת מחירים. בקשר לטענה אחרונה זו הביאה העותרת לפני בית המשפט מאמרים שראו אור בספרות המקצועית בארצות-הברית, שיש בהם כדי להצביע על התועלת לצרכנים, העולה - לפי התיזה המוצגת במאמרים - מהתרתו של יבוא מקביל. בהמשך הדברים נתייחס לשתי הטענות שהובאו בפיסקה זו.
6. ההסדרים, כפי שנקבעו על-ידי המשיבים הראשון והשני בצו הפיקוח, מעוגנים, כאמור, בשתי מערכות של חוקים, והם פקודת היבוא על צוויה וחוק הפיקוח על תקנותיו.
הסמכויות המוקנות על-פי שתי מערכות אלה שימשו, במשולב, כבסיס משפטי לפירסומו בתשל"ב של צו הפיקוח, על תיקוניו המאוחרים, שכן הצו האמור נשען, לפי דברי הפתיחה שבו, על סעיפים 5ו- 15לחוק הפיקוח ועל סעיף 3לפקודת הסמכויות בענין היבוא, היצוא והמכס (הגנה), 1939(שהוא סעיף 2בנוסח החדש של פקודת היבוא).
עלינו לבחון איפוא, אם יש ממש בטענתה של העותרת, לפיה אין בהוראות החוק הנ"ל כדי להקנות את הסמכות להגביל את מי שמבקש להיות יבואן לרכישתם של מכשירי הווידיאו אך ורק מידי היצרן או מידי הסוכן הבלעדי של היצרן בישראל.
לצורך בחינתה של השאלה, אם הסמכויות הופעלו כדין, נפנה תחילה לחוק הפיקוח. סעיף 5לחוק הפיקוח, שאוזכר בצו הפיקוח, עניינו הפיקוח הכללי על מצרכים ושירותים, ומכוחו רשאי השר להסדר בצו, בין היתר, את הפצתו, מכירתו ורכישתו של מצרך מסוים. כל מה שהשר רשאי להסדיר הוא גם מוסמך לאסור, להגביל, להטיל עליו פיקוח או ביקורת ולהתנותו בתנאים.
לפי סעיף 15לחוק הפיקוח, רשאי השר להורות בצו כל הוראה משלימה וכל הוראת לוואי הדרושה לביצוע הסמכויות לפי הפרק השני לחוק הדן בסמכויות הפיקוח.
כפי שצוין בבג"צ 790/78, המ' 375/79 [1], בעמ' 290, הרי לצורך הפעלתו כדין של חוק הפיקוח, צריכים להתקיים שלושה יסודות עיקריים:ו
מטרה ספציפית כדין, אמצעי כדין ושיקול-דעת כדין בדבר היחס בין המטרה לבין האמצעי. רק אם שלושת היסודות הללו מתקיימים בצוותא, ניתן לראות את הצו, שניתן מכוח הוראותיו של סעיף 5הנ"ל, כצו שניתן כדין (ראה גם בג"צ 256/88 [2]).
אשר ליסוד הראשון הנ"ל, היינו המטרה, עלינו לפנות לסעיף 3לחוק הפיקוח. הוראת חוק זו מונה את התחומים למענם מותר להשתמש בסמכויותיו השונות של השר לפי החוק. הסמכות לפי סעיף 5הנ"ל כלולה, כמבן, גם כן בין אלה. בפרטו את הנסיבות אשר בהן השר רשאי להשתמש בסמכותו לפי חוק הפיקוח, קובע סעיף 3, כי השר לא ישתמש בסמכותו אלא אם היה לו יסוד סביר להניח שהדבר דרוש לקיום פעולה חיונית, למניעת הפקעת שערים וספסרות או למניעת הונאת הציבור.
ברור בעליל, כי המטרה של מניעת הפקעת שערים וספסרות איננה רלוואנטית לנושא שלפנינו. מכאן כי עלינו לבחון, אם היה במקרה דנן יסוד סביר להניח, שהדבר דרוש למען אחת משתי המטרות הנותרות, והן:נ "קיום פעולה חיונית" או "מניעת הונאת הציבור".
המונח "פעולה חיונית" מוגדר בסעיף 1לחוק הפיקוח כדלהלן:
"'פעולה חיונית' - פעולה הנראית לשר כחיונית להגנת המדינה, לביטחון הציבור, לקיום אספקה סדירה או שירותים סדירים, לקיום יציבות של מחירי מצרכים או שכר שירותים, להגדלת היצוא או להגברת הייצור, לקליטת עולים או לשיקום חיילים משוחררים או נכי מלחמה".
סעיף 3מונה את הרשימה הסגורה של המטרות הלגיטימיות להפעלת הסמכויות, וכאשר הוא מתייחס למטרה המכונה "פעולה חיונית", כוונתו לכל אחת מן החלופות שנכללו בהגדרה שצוטטה לעיל. אם נפנה אל אלו, ברור על פניו אף ממבט ראשון, כי המטרות של הגנת המדינה, ביטחון הציבור, שירותים סדירים, קיום יציבות של מחירים ומצרכים או שכר שירותים, הגדלת הייצוא, הגברת הייצור, קליטת עולים ושיקום חיילים משוחררים או נכי מלחמה - אינן רלוואנטיות לנושא שלפנינו. נותרות איפוא שתי מטרות ספציפיות הראויות לבחינה נוספת, והן "קיום אספקה סדירה", שהוא אחד מן המרכיבים החלופיים של ה"פעולה החיונית", כמוגדר בסעיף 1לחוק הפיקוח, או "מניעת הונאת הציבור", המוזכרת בסעיף 3לחוק הפיקוח.
כאן המקום להוסיף, כי כל אחת מן המטרות צריכה להידון, בין היתר, תוך מתן תשומת לב לסעיף 2של חוק הפיקוח, הקובע כי החוק האמור לא יחול אלא בתקופה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף אכרזה לפי סעיף 9(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח- .1948סעיף זה משליך על הבנת התכלית החקיקתית של חוק הפיקוח.
בהקשר זה הובהר לא אחת, כי עניין הנחשב כחיוני להבטחת חיי יוםיום תקינים גם בזמן שלום, יכול להיחשב כחיוני גם במצב של חירום. לשון אחרת, חיוניותה של מטרה, הן בזמן חירום והן בזמן שלום, איננה גורעת מישימותה לצורכי חוק הפיקוח. אולם, מאידך גיסא, אין לכלול בגדר הגשמת מטרות החוק נושאים שאין להם זיקה כלשהי לאינטרסים אשר עליהם יש להגן על-פי היעדים המיוחדים העולים מן האמור בחוק הפיקוח.
לאור ההגדרות שבסעיפים 2ו- 3לחוק, הייתה פרשנותו של בית-משפט זה, בעבר, כי המטרה של קיום אספקה סדירה חובקת בתוכה נושאים המבטאים מילוי וסיפוק צרכים החיוניים לחיים התקינים של האוכלוסיה הכללית. כך אושרה הפעלת הסמכות לגבי אספקה נאותה של מצרך יסוד כמו לחם, לרבות הובלתו הנאותה (ע"פ 156/63 [3], בעמ' 2094). בע"פ 156/63 [3] הנ"ל נאמרו הדברים הבאים המדגימים מגמה זו:
"...המטרה הספציפית הזאת (של אספקה סדירה של לחם - מ' ש') טומנת בחובה גם את הצורך להסדיר כי הובלת הלחם תיעשה בתנאים המבטיחים שהמצרך הזה יגיע לתושבים-הצרכנים בצורה הראויה לאכילה... כדי שלא יפגע בבריאות העם".
צו לפי חוק הפיקוח שירת את המטרה של אספקה סדירה, גם כאשר היה מדובר, למשל, על אופן הטיפול בדבר מאכל אחר, היינו נקניק (בג"צ 300/60 [4]); בעתירה בבג"צ 300/60 [4] הוסבר בהזדמנות זו, באופן כללי, כי המטרה האמורה מושגת, אם יש אספקה מספיקה הנעשית ללא הפרעות ושיש בה כדי למנוע נזק לבריאות ולמנוע זיופים.
אולם, מאידך גיסא, הביע בית-משפט זה פעמים מספר את דאגתו מן הנטייה של הרשות המבצעת להרחיב את השימוש במטרות שבחוק הפיקוח, באופן שיש בו כדי להביא להפעלת הוראותיו של חוק הפיקוח - ללא הגבלה ותיחום לגבי נושא כלכלי כלשהו שמבקשים להסדירו. הוצבע על כך כי מחובת הרשות לתת את הדעת לשאלה, אם אכן מדובר על נושא בעל חיוניות, מרכזיות או חשיבות, אשר מן הראוי לטפל בו בדרך של חקיקה הנושאת עימה תואר של פעולה חיונית וסממן של שעת חירום. חובה זו נלמדת מן התכלית החקיקתית המשתמעת מהצגת נושאי ה"פעולה החיונית", כמובא בהגדרתו של המונח האמור ומן האמור בסעיף 2לחוק הפיקוח.
בג"צ 266/68 [5] דן באיסור על הקמת בית-מטבחיים או ניהולו ללא היתר ובצמצום מספרם של בתי המטבחיים הקיימים. הרוב (השופטים זוסמן וויתקון) ראה נושא זה כראוי להכללה במטרה של אספקה סדירה, לרבות אספקה העונה על דרישות ההיגיינה המבטיחה את בריאות העם. אולם השופטים ראו להוסיף ולציין, שם, בעמ' 830-831, את דאגתם מפני אופן השימוש בחוק הפיקוח שהלך והתפתח:
"אכן ענין אחד עורר בלבנו דאגה והיסוס. הסמכויות הרחבות שניתנו לשרים בחוק הנ"ל לא ניתנו להם אלא לשעת חירום בלבד, כאמור בסעיף 2לחוק הנ"ל. האכרזה האמורה בסעיף 2הנ"ל עדיין לא בוטלה, ולכן תחולת החוק לא פסקה. ואולם בענין דנא חזרה ונעורה אותה שאלה שעמדה לפנינו ב-ע"פ .156/63גם שם נטען שצו אשר יצא מאת שר וענינו אספקה הגיינית של לחם, לא מן הראוי היה לתתו מכוח החוק הנ"ל, והשופט אגרנט, כיום נשיא בית משפט זה, אמר (ב-ע' 2096, שם), כי 'רצוי הדבר, שאותם ענינים, אשר תובעים הסדרים ללא זיקה כלשהי לסכנות הנובעות ממצב חירום, יוסדרו על-פי החקיקה הרגילה של הכנסת'. איננו רואים צורך לחזור על דברי ההנמקה המפורטים שנאמרו לענין זה על-ידי השופט אגרנט, הלא הם כתובים על דפי פסק-הדין. הענין שעמד לפנינו ב-ע"פ 156/63 הנ"ל, היה קל ערך יחסית:ב צו המחייב הובלת לחם בארגז סגור ונקי. גם שני הענינים האחרים שהזכרנו לעיל לא היו בעלי חשיבות עקרונית:ו איסור להשתמש בצבע מאכל בתעשיית נקניקיות, ב-בג"צ 300/60 הנ"ל, ואיסור יבוא של חומץ מחוקה, לשם הבטחת ייצור חומץ מקומי, ב-בג"צ 222/61, הנ"ל. ואולם בענין דנא (בתי מטבחיים - מ' ש') נעשה הסדר דרסטי המיועד לשנות פני ענף כלכלי שלם. עבודות הכנה נמשכו שנים רבות, אך לא שמענו מפ סגן פרקליט המדינה, מה מנע את המשיב מלהביא את הענין בפני הכנסת כדי שימצא בה הסדר תחיקתי כיאות".
הערות אלו הופנו כלפי רוחב היריעה, אשר עליה נטו הרשויות לפרוש, הלכה למעשה, את הוראותיו של חוק הפיקוח, והצביעו על הצורך בשמירת הגבולות והמטרות הנובעים מן התכלית החקיקתית.
התכלית החקיקתית מן הראוי שתכתיב את התחומים המותרים אשר לגביהם מותר ליישם את הסמכויות שהוקנו בחוק. קיום האספקה הסדירה, נושא הכלול כאמור וכמבואר לעיל בין המטרות המובאות בהגדרה של "פעולה חיונית", איננו מתייחס לכל טובין שניתן להעלות על הדעת. כמוזכר כבר, הנושא, אשר אותו מבקשים להסדיר לפי הוראותיו של החוק האמור, צריך להיות בעל מהות המשקפת במידה סבירה את שם התואר "חיוני", המשולב במונח "פעולה חיונית". עליו להיות בעל זיקה הגיונית לצרכים המיוחדים אשר היו מונחים ביסודה של הגבלת תחולתו של החוק לשעת החירום. כאשר המדובר, למשל, על מצרכי מזון, על חומרי גלם הדרושים להפעלת הייצור או קיום היצוא או על כלים או מכשירים החיוניים לחיי היום-יום (כלי-רכב, מוסכים, מכונות לסוגיהן) או בטובין כיוצא באלה, יש מובן ומשמעות ליישום הוראותיו של החוק. לגבי הסדרת מטרות כאלה, אכן יש סבירות לכאורית ביישום הוראותיו של חוק הפיקוח. מאידך גיסא, אין להבין מדוע ייחשב הנושא של יבוא מכשירי וידיאו כנושא הראוי והמתאים להסדרים הנשענים על חוק הפיקוח. הספק מתחדד כאשר נוכחים לדעת כי ההסדר נושא עתירה זו, שהונהג לפי חוק הפיקוח, איננו מתמצה בקביעת כללים הבאים להבטיח זכויות מהותיות של הצרכן (ערבויות, אחריות לאיכות ולחלפים וכדומה), אלא הוא גם מבקש להכתיב מראש את הזהות של מקור הרכישה תוך פגיעה בכללי התחרות החופשית, נושא שעוד נשוב אליו.
לשם הסרת כל ספק יש מקום להבהיר, כי לו היה המדובר על הגבלות הבאות לצמצם יבוא, לקדם יצוא, לחסוך הוצאה במטבע זר או מגמות כיוצא באלה, המקדמות אינטרס כלכלי-לאומי, ניתן היה לסמוך את היד על הפעלת דיני הפיקח גם לגבי רכישת מצרכים שאינם בגדר אלה אשר להם נועד החוק, לפי מטרותיו מעיקרו. אולם, עניין המטבע, קידום היצוא או הגבלת היבוא אינם בגדר מטרותיהם של ההסדרים שמצאו ביטוים בצו הפיקוח.
לטענת המשיבים, המדובר במקרה דנן על פיקוח על איכות המוצר ועל הבטחה של אספקת חלפים. בהקשר זה עולות מספר קושיות, המצטברות זו לזו: (א) האם הבטחת איכותם של מכשירי וידיאו היא אכן בין המטרות שחוק הפיקוח נועד להבטיחם בגדר הפעולה החיונית של "קיום האספקה הסדירה"? (ב) האם הבטחת האיכות איננה יכולה להיות מושגת על-ידי התנאה של שורה של תנאים סבירים הצמודים ליבוא, שאינם נוגעים כלל לשאלת הבלעדיות של מקור האספקה? לשון אחר, תנאים מהותיים, המבטיחים ערבויות וקיום תנאים נלווים דומים, אינם מחייבים התערבות במקור הרכישה ובתחרות החופשית, שיש לה מעלות כלכליות עבור הצרכן. לכאורה, ניתן לדרוש ולהשיג ערבויות ותנאים נאותים אחרים גם ממי שאינו הסוכן הבלעדי של היצרן בישראל.
(ג) האם לא ניתן להבטיח, כי אספקה אמינה תזרום מן היצרן, היינו מן המקור הראשון של המוצר, אם היבואן הוא מי שפועל על דעת היצרן או נציגו המוסמך ולפי ערבויות מטעמו, גם אם אינו סוכנו הבלעדי בישראל? בהקשר לנקודה האחרונה מן הנכון להזכיר דברים שנאמרו בבג"צ 231/61 [6], בעמ' 324, בו התייחס השופט לנדוי (כתוארו אז) לעתירה שביקשה לחייב את השר להורות, בצו לפי חוק הפיקוח, על הנהגת הסדרי פיקוח בקשר למכירת מצרך פלוני. בדחותו את העתירה העיר בית המשפט:
"עוד נראה לי, שאין להשתמש בסעיף 5(ג)(2) של החוק כמכשיר לחיוב יצרן שימכור את תוצרתו לקונה מסויים דוקא, או גם לקונה מסויים, כשאין טענה נגד אותו יצרן שהוא מעכב את תוצרתו במזיד ומונע אותה מלהגיע אל הצרכן. אמנם נאמר בסעיף 5(ג)(2) שהשר יכול לחייב אדם למכור מצרך בר-פיקוח 'באופן ובזמן שקבע בצו', כלומר הוא יכול להורות גם על הדרכים בהן יגיע המצרך לשוק, למשל על ידי מכירת לסיטונאי זה או אחר, אך עילת התערבותו של השר היא בחיוב אדם למכור, כשזה אינו מוכר כלל. אולם אם קיים הסדר חוזי, שלפיו מגיעה תוצרתו של היצרן לשוק בכל מקום בו היא דרושה, בזה מובטחת הספקתו הסדירה של המצרך ממילא, ואינני סבור שבנסיבות כאלו רשאי השר להתערב כדי לקבוע שהמצרך יגיע לשוק לא בצינורות שבהם בחר היצרן אלא באחרים או גם באחרים" (ההדגשה שלי - מ' ש').
הווה אומר, מקום בו יש ממילא זרימה של אספקה חופשית, לא ראה בית המשפט מקום להפעיל את חוק הפיקוח לגבי המכירה. אם המדובר ביישום המטרה של אספקה תקינה, הרי יכול האמור לעיל לחול, בשינויים הנובעים מן העניין, גם על רכישת המוצר.
7. נותרה מטרה נוספת אחת של חוק הפיקוח המחייבת התייחסות נפרדת: סעיף 3מונה גם את מניעת הונאת הציבור כאחת מן המטרות של חוק הפיקוח.
הנתונים שלפנינו אינם מצביעים על נקיטת אמצעים למניעת הונאה. אין המדובר כלל באמצעים למניעת כירתם של מוצרים של מפעל נחות המתיימרים להיות מוצרי "אקאי" או על מניעת מכירתם של מוצרי "אקאי" מיושנים או בלתי תקינים או על מניעת תופעות הונאה דומות. הצמדת היבואן ליצרן או לסוכן הראשי בישראל מונעת מכירת מוצרים מזויפים, אולם איננה מונעת, כשלעצמה, מכירתם של מוצרי אקאי מיושנים או מוצרים מסוג נחות, וכבר היו דברים מעולם. למותר להוסיף, כי לו היה מדובר על צעדים אותנטיים למניעת הונאה, לא הייתה כל סיבה לשלול את חוקיותם. הווה אומר, בין אם רוכשים את המוצר מן היצרן, בין אם רוכשים אותו מסוכן ראשי בישראל ובין אם רוכשים אותו מסוכן של סוכן ראשי בארצות-הברית, אפשר להבטיח בצו אותם תנאים ממש למניעת הונאה.
התנאים שנקבעו בצו הפיקוח עניינם ערובה נאותה לתיקון המוצר. בכך אין משום מניעת הונאה אלא קביעת תנאי סביר כשלעצמו להגנת הצרכן, המוצב בפני היבואן במסגרת התנאים שפקודת היבוא מאפשרת את הטלתם. עיקרו של דבר, התנאים המפורטים בצו אינם צריכים להיות כרוכים בהגבלת הרכישה לסוכן הראשי דווקא. במקרה דנן, הוצג לפנינו על-ידי העותרת מסמך אשר בידה, שנערך על-ידי היצרן, ובו התחייבות להספקת חלפים במשך שמונה שנים. משמע, גם מי שאינו סוכן ראשי בלעדי בישראל יכול לספק דרישות לחלפים וערובות אחרות. יכולים, כמובן, לעלות ספקות באשר לערך המעשי - מבחינת אפשרות המימוש - של התחייבות של גורם מחוץ לישראל, ומבחינת הצרכן יש משמעות מעשית רבה יותר לערבויות שניתנות כאן, אך גם לעניין זה אין לגלות שוני בין סוכן ראשי בלעדי לבין גורם מקומי אחר המסוגל לספק ערבויות.
אולם, במסגרת דיון זה איננו עוסקים במהותם של התנאים הדרושים להבטחת רוכשי וידיאו.
השאלה הניצבת לפנינו היא, אם יש מעיקרו הצדקה על-פי דין להגבלות על זהות הספק, הא ותו לא. אשר לכך, עולה מן האמור לעיל, כי חוק הפיקוח הופעל לצורך קיום אספקה של מצרך, שאין במהותו ובאופיו ובסדרי הספקתו כדי להצדיק הכללתו בצו לפי חוק הפיקוח. זאת ועוד, האמצעי שננקט היינו, הגבלת מקר הרכישה לסוכן ראשי בישראל דווקא - הוא מרחיק לכת וקיצוני באופיו ואינו קשור להשגת הביטחונות הדרושים לצרכן או למניעת הונאה.
ממילא עולה מן האמור לעיל, כי שיקול הדעת, שהופעל על-ידי עצם הפעלתו של חוק הפיקוח, במקרה שלפנינו, היה שגוי.
נבחן עתה את הוראת החוק השנייה ששימשה יסוד לפירסומו של צו הפיקוח.
8. פקודת היבוא קובעת בהוראותיה, כמוזכר לעיל, כי אין לייבא לישראל אלא על-פי רישיון, וכי הרישיון יכול להיות כפוף לתנאים, המתייחסים, בין היתר, לאיכות, למוצא הטובין או למקום ייצורם.
המשיבים 1ו- 2ציינו, כי הם פירסמו את צו הפיקוח מתוך רצון למנוע יבוא עקיף ומזדמן מספקים לא מזוהים. אין לשלול מטרה זו או לגרוע מחשיבותה, אולם אין לקבל את המסקנה, כי מניעתו של יבוא עקיף ומזדמן מספקים לא מזוהים יכולה להיות מושגת רק על-ידי הגבלת היבוא לרכישה מן היצרן או מן הסוכן הבלעדי בישראל. המקורות יכולים להיות ידועים ובדוקים, ואפשר להבטיחאת זיקתו של המוצר ליצרן, גם מחוץ לתחום המצומצם אשר בא לידי ביטוי בהגדרה הנוכחית של המונח "ספק". במקרה שלפנינו מדובר על רכישה מידי הסוכן הראשי של היצרן בניו-יורק, ולכאורה ניתן לראות גם בכך מקור אמין, אם היבואן מקיים את יתר התנאים הקבועים בצו. העיקר איננו בהגדרת המקור הבלעדי אלא בהגדרת הערובות הממשיות לצרכן, וערובות אלו יכולות להתבטא בהסדרים מעשיים לגבי איכות, גילוי פרטים, הבטחת חלפים ותיקונים וכדומה, ולא בהגבלה הקיצונית של הגורם המספק את המצרך הנוהגת עתה.
לצורך ההבחנה בין תנאים וערבויות המבטיחים את זכויות הצרכן, שאין בהם פגם, לבין הגבלת זהות הספק, שיש בה יסוד של מונופוליזציה בלתי רצויה, היה על המשיבים 1ו- 2להיות מודרכים על-ידי הגישה המנחה, העולה מעקרונות המשפט שלנו, לפיה יש להימנע, ככל האפשר, מיצירת בלעדיות המגבילה את חופש התחרות, ואשר לפיה אין ליצור הגבלות שבדין על היבוא, אלא אם הן חיוניות למטרות של טובת הציבור, כגון חיסכון במבע חוץ, קידום היצוא והייצור התעשייתי או מטרות חיוניות כיוצא באלה.
עוד בבג"צ 125/57 [7], בעמ' 1486, עמד בית-משפט זה, במסגרת הדיון במטרותיה של פקודת היבוא, על גישתו המסתייגת מפני הענקת מונופולין ועל הצבת טובת הציבור כשיקול מרכזי בשיקולי הרשות הפועלת לפי פקודת היבוא. אכן מקובל עלינו, כי כל אימת שהחוק אוסר לייבא סחורות ללא רישיון ומעניק לרשות המבצעת את הסמכות להסדיר את המסחר על-ידי הענקת רישיונות, מסור בידי הרשות שיקול-דעת כיצד ייעשה הסדר זה (בג"צ 125/57 [7], בעמ' 1497; אוסיף כאן, דרך אגב, כי במקום הביטוי "שיקול-דעת נרחב" המובא שם, הייתי מציב היום את הביטוי "שיקול-דעת סביר"). מקום שהרשות הוסמכה להגביל את מספר הרישיונות מבחינה כמותית, שומה עליה גם לקבוע את העקרונות, אשר על פיהם תפעל בהענקת רישיונות. השופט חשין הדגיש יחד עם זאת, בעמ' 1499, כי שיטת המונופולין הייתה תמיד לצנינים לפי השיטה המשפטית שלנו -
"בין אם הא תוצאה של קומבינציה ומניפולציה של יחידים, ובין אם הורתה ולידתה בהענקת זכויות יתר ליחידים או לקבוצות של יחידים".
חופש המסחר והיוזמה האישית הוא עיקרון יסודי, וחופש זה לא ניתן לקיצוץ או להגבלה, אלא אם אין דרך להימנע מכך במסגרת שיטת רישוי שהונהגה לטובת הציבור.
הוא הוסיף וציין, בעמ' 1501:
"המונופולין לאחד כרוך בדחיקת רגלי האחרים מן התחום שעליו הוא משתרע ומונע משום כך התחרות חפשית והורדת מחירים. כל העלאה של מחירים - וכן אי הפחתתם - מונעת מן הצרכן את האפשרות לרכוש לו מצרכים אחרים, שהוא רוצה בהם. המונופולין משעבד את הציבור לבעלי-המונופולין ומאלצו לצרוך סחורה ירודה בטיבה ולעתים גם להסתפק במועט, מבחינת הכמות".
באותו הקשר אמר השופט זוסמן (כתוארו אז) בבג"צ 311/60 [8], בעמ' 1996, כי זכות עיסוק בלעדית במקצוע או במסחר, שהוענקה לפלוני ויוחדה לו ולו בלבד, שוללת בהכרח זכותו של אלמוני וזכותם של אחרים לחור להם אותו עיסוק; מכאן, שאין הרשות מוסמכת להעניק זכות בלעדית כזאת, אם לא הורשתה לעשות כן בחוק, ועליה הראיה, כי החוק נתן בידה הכוח לסטות מעקרון היסוד שהונח בבג"צ 1/49 [9] ולהעניק לאדם מונופולין (בג"צ 193/58 [10] בעקבות בג"צ 125/57 [7] הנ"ל).
הוא הוסיף ואמר, שם [8], בעמ' 1997:
"אין ספק בכך, כי משטר הפיקוח על המשק הנוהג אצלנו מכוח החוק, גורר אחריו תוצאות מונופוליסטיות. כאשר יבוא סחורה טעון רשיון, והרשות המוסמכת לכך נתנה רשיון לפלוני, ואילו לאלמוני היא סירבה לתיתו, ממילא יוצא, כי יש לפלוני מה שאין לאלמוני, ופלוני יהא הנהנה הייחודי. אך הואיל וזו היא תוצאה הכרחית של שיטת הפיקוח והקיצוב, שמטבע הדברים אין למנעה, משמש איסור היבוא שנקבע בחוק צידוק ליתרון שניתן לפלוני ול'מונופולין' שבידו; מכל מקום לא יפסול בית-משפט זה, באין פגם בשיקול-דעתה של הרשות ובהתנהגותה, את סירובה להעניק לאלמני את הרשיון רק מפאת הבלעדיות שהעניקה לפלוני: בג"צ 35/48. כשצרכי השעה מחייבים להגביל את היבוא, ומכסת היבוא כבר נתמצתה, אין לה לרשות ברירה זולת להשיב פני המבקש רשיון נוסף ריקם. ואולם, סירוב כזה אינו שולל את האפשרות, כי בהשתנות הנסיבות, כגון שצרכי הארץ יגדלו, יזכה המבקש השני דווקא ברשיון המבוקש.
...מונופולין ממש, שנקבע מראש, שונה ממה שאולי אפשר לכנות 'מונופולין דה פקטו' או 'מונופולין בדיעבד' שנוצר עקב רשיון שניתן לפלוני אבל לא ניתן לאלמוני שאף הוא ביקש על כך: לאלמוני זה נשארה הציפיה, כי עוד יוכל לשכנע את הרשות ליתן לו רשיון דומה וישיג מבוקשו בהזדמנות אחרת, ואילו מונופולין ממש שהוענק לאדם אחד, שולל מכל אדם אחר את הזכות (ההדגשה במקור - מ' ש') לעסוק באותו מקצוע; אם תופס המונופול, הרי אסור לה לרשות, מטעם החוק, להתיר לאדם אחר מה שהתירה לבעל המונופול, ואסור לו לאדם אחר, טעם החוק, לעסוק עוד בענין שלגביו ניתנה זכות בלעדית לבעל המונופול. דחיית בקשה למתן רשיון-יבוא - דא ותו לא - אינה שוללת כל זכות מזכויות המבקש שאין לאדם זכות מוקנית לקבלת הרשיון; אך הזכות לעסוק במסחר בנתון להשגת הרשיון, ולהיות מועמד להשגת הרשיון ניתנה לכל אחד, וזכות זו אין ליטול מאדם בלא סמוכין בחוק" (ההדגשות שלי - מ' ש').
במקרה שלפנינו, סגרו בפני העותרת לחלוטין את הדלת לקבלת רישיון יבוא. בכך קבעו איסור בעל משמעות רבה לעניין חופש העיסוק שלה. בכך גם פגעו באינטרס של הצרכן, כי זה האחרון הוא הנהנה העיקרי מן התחרות החופשית היכולה להביא להטבת תנאי מכירה ולהוזלת המחיר. חופש התחרות הוא אינטרס מובהק של הציבור, ומכאן ההגנה שהמשפט שלנו פורש עליו. האיסור על היבוא על-ידי העותרת הונהג, לפי הטענה, למטרה של קביעת תנאים בעניין איכות המוצר, תיקונו בעתיד והבטחת ערבויות בקשר לכך. אולם, ניתן להשיג כל אותן מטרות ממש ואף ניתן להבטיח קיום אותם תנים או אף קיומם של תנאים מפורטים יותר ומשופרים יותר, וזאת מבלי להטיל איסור החלטי על קבלת רישיון יבוא על-ידי מי שאינו סוכן ראשי. הווה אומר, הענקת המונופולין לסוכן הראשי היא בגדר שימוש באמצעי מרחיק לכת, הפוגע בחופש העיסוק של הפרט, מבלי שהאינטרס הציבורי מחייב זאת או מצדיק זאת. אינטרס זה יכול להיות מוגן, כאמור, על-ידי קביעת תנאים ליבוא שהם ענייניים ולא פרסונאליים ושאינם קשורים דווקא לכך שפרט ליצרן רק הסוכן הראשי בישראל יהיה מורשה לייבא לישראל את מוצרי היצרן. כפי שציינתי, ניתן לקבוע בצו תנאים מהותיים, אשר יולידו ערובות למניעת הונאה, להספקת חלפים לתיקונים ותנאים כיוצא באלה, שיחולו על כל מי שמבקש לייבא.
סיכומו של דבר, אין להכיר בתוקפה של ההתנאה מרחיקת הלכת בדבר זהות היבואן, הפוגעת באינטרס המשקי הציבורי ואינה משרתת את המטרה של הגנת הצרכן, אשר עבורה, כביכול, נוצרה, לפי טענת המשיבים הראשון והשני.
אשר-על-כן הייתי הופך את הצ להחלטי, במובן זה שיתבטל אותו חלק מן ההוראה המגבילה את זהות הספק (נוסף ליצרן) לסוכן הבלעדי של היצרן בישראל בלבד.
המשיבים הראשון והשני גם יחד וכן המשיב השלישי יישאו בהוצאותיה של העותרת, בסכום של 000, 2ש"ח שיוטל על כל אחד מן השניים, בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.
השופט ד' לוין: אני מסכים.
השופט י' קדמי: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.
ניתן היום, ד' בשבט תש"ן (30.1.90).
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
