"מיוצר בישראל"? MADE IN THE EU? על הקריטריונים לקביעת מקורו של מוצר.

ניתן להניח שכמעט כל יבואן או יצואן נתקל במסגרת פעילותו בשאלה או דרישה בענין מקור הטובין שהוא מייבא או מייצא.  לפעמים השאלה מתעוררת בנוגע לתעודות יורו 1  - האם המוצר זכאי ליורו 1 או לא; לפעמים השאלה קשורה לסימון טובין ביצוא לארה"ב – האם ניתן לכתוב על גבי המוצר MADE IN ISRAEL או לא; ולפעמים הלקוח בחו"ל מבקש שנכתוב לו על החשבונית מהי מדינת המקור.
 
בכל מקרה, מדובר בסוגיה לא פשוטה, לא רק משום שמדובר במערכת כללים מסועפת ומורכבת, אלא גם משום שאין מדובר במערכת כללים אחת אלא במספר מערכות. שאלת המפתח הראשונה היא – לאיזו מטרה נדרשת הצהרת המקור.
 
זכאות להקלת מכס
 
אחת המטרות העיקריות שלשמן יש צורך לקבוע את מדינת המקור של הטובין הינה הזכאות להקלת מכס לפי הסכמי אזור סחר חופשי שמדינת ישראל חתומה עליהם.
 
כידוע, מדינת ישראל חתומה על הסכמים לכינון אזור סחר חופשי ("הסכמי אס"ח") עם מספר הולך וגדל של מדינות. בין הסכמי הסחר הבולטים נציין את ההסכמים עם הקהילייה האירופית ועם ארה"ב. אחד האלמנטים המרכזיים בהסכמי אס"ח הינו ביטול מכסים (מלא או חלקי, מיידי או הדרגתי) על מוצרים שמקורם באחת מהמדינות החתומות על הסכם הסחר. על מנת ליהנות מהקלת המכס נדרש היבואן להציג בפני שלטונות המכס מסמכים המאשרים כי הטובין המיובאים הינם מוצרים שמקורם במדינה החתומה על ההסכם. מסמכים אלו קרויים תעודות מקור/מסמכי העדפה/תעודת תנועה, ועוד.
 
השאלה מהו "מוצר מקור" מוסדרת בהסכמי הסחר השונים. הסכמי הסחר כוללים כללים ("כללי מקור") המפרטים באילו נסיבות ייחשב המוצר כמוצר שמקורו במדינה חתומה. כללי המקור משתנים מהסכם, וניתן להצביע על שלוש מערכות שונות של כללי מקור: מערכת הכללים בהסכם עם האיחוד האירופי, מערכת הכללים בהסכם עם ארה"ב, ומערכת הכללים בהסכם עם קנדה.
 
הכללים שבהסכם עם ארה"ב הינם פשוטים יותר, שכן מדובר בכללים אחידים החלים על כל המוצרים, ללא הבדל בין מוצר למוצר. לפי כללים אלו, על מנת שמוצר יוגדר במוצר מקורי ישראלי / אמריקאי לצורך הקבלת מכס יש צורך שהמוצר ייוצר בשלמותו האחת המדינות או יעבור שינוי מהותי באחת המדינות, ושינתן לו ערך מוסף מקומי של 35% לפחות.
 
ההסכם עם האיחוד האירופי כולל מערכת כללים הבנויה לפי פרט המכס (HS CODE)  של כל מוצר. הווה אומר, על מנת לדעת האם מוצר מסויים ייחשב כישראלי / אירופי או לא, יש לדעת קודם כל מהו פרט המכס שלו (ברמה של 4 ספרות), ולאחר מכן לאתר את הכלל הרלבנטי. לעיתים מדובר בדרישה של שינוי סיווג, שהיינו שהמוצר הסופי יסווג בפרט מכס שונה מזה של חומרי הגלם שלו, ולעיתים מדובר בדרישה של ערך מוסף מקומי בשיעור מסויים.  בשיטה זהה בנוי ההסכם עם רומניה, בולגריה ותורכיה.
 
הכללים בהסכם עם קנדה (ועם מקסיקו) גם הם בנויים לפי מספרי המכס, אלא שהם שונים ומורכבים הרבה יותר מאלו הקבועים בהסכם עם האיחוד האירופי. כללים אלו בנויים באותה שיטה של הכללים של הסכם ה – NAFTA (Nortn America Free Trade Area).
 
חשוב להדגיש שלא ניתן להקיש ממערכת אחת למערכת שניה.  בהחלט אפשרי שמוצר מסויים ייחשב במוצר ישראלי לצורך הפחתת מכס בארה"ב, והוא לא ייחשב כישראלי לצורך הפחתת מכס באיחוד האירופי.
 
ניתן להניח שנשאלת כעת השאלה מדוע אין כללים בינלאומיים אחידים? התשובה היא שיש מגמה של האחדה, ומגמה זו גובשה במסגרת הסכמי ארגון הסחר העולמי (WTO) כבר בשנת 1995, אלא שעדין אין מסמך מגובש ומוסכם, ואנו נאלצים לחיות עם מערכות כללים שונות ובלתי אחידות.
 
מטרות אחרות שלשמן יש צורך בקביעת מקור הטובין
 
קיימים מקרים נוספים, מעבר לענייני הקלות המכס, שלשם יש צורך בקביעת מקור הטובין. לעיתים לצרכן הסופי חשובה זהות המוצר, שכן, מוצרים ממדינה מסויימת מועדפים עליו. לעיתים הדבר נובע מהסכמים בין מדינות בנוגע לרכש גומלין, שבהם כל מדינה מתחייבת לרכוש מוצרים בהיקף מסוים מהמדינה השניה. לפעמים החוק במדינה מסויימת דורש שמקור הטובין יסומן על גבי המוצרים. מה עושים בכל אחד מהמקרים הללו?
 
אם חשבתם שההסכמים שהזכרנו מקודם יעזרו, הרי שנאלץ לאכזב אתכם.
 
ראשית, עם מדינות רבות העולם אין לנו הסכמי אזור סחר  חופשי (למשל – ברזיל), ובמקרים אלו אין לנו כלל מערכת כללים מסודרת.
 
שנית, כפי שהדגשנו לעיל, מערכות הכללים הנ"ל מתייחסות למקור טובין לצורך הקלות מכס, ואינן בהכרח מציעות פתרונות למצבים אחרים. למשל, כאשר מוצר מסויים מיוצר מחומרי גלם ממדינות שונות, והוא אינו עומד בתנאים הנזכרים בהסכם עם הקהילייה האירופית, - אז נכון שניתן לקבוע שעל פי ההסכם הוא אינו זכאי להקלת מכס בכניסה לקהילייה האירופית, אבל עדין איננו יודעים האם נוכל לציין שהמוצר הזה יוצר בישראל או לא.
 
אז מה עושים במקרים האלו? במקרה זה נאלץ לוותר על השאיפה לספק תשובה על פי הסכמים בינלאומיים, ונצטרך לצלול לדין הישראלי ולדלות ממנו הגדרות של פעולת ייצור, מקום ייצור וכו'. הגדרות כאלו קיימות בהקשרים אחרים, כמו חוק עידוד התעשייה (מסים), המקנה הטבות שונות למפעל תעשייתי שיש בו פעילות ייצורית, , תקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ וחובת שיתוף פעולה עיסקי), ועוד.
 
ואולם, הליכה במסלול זה אינה נקיה מבעיות: ראשית, הגדרות שניתנו לצורך ענין אחד אינן מתאימות, לעיתים, לענין אחר. שנית, כל מסקנה שתועלה, תהיה בהתאם לדין הישראלי, ואולם יתכן שהלקוח הברזילאי שלנו ירצה תשובה דווקא לפי הדין הברזילאי. בקיצור, מצב לא פשוט.
 
כאשר מדובר בדרישות המוצבות בחקיקה (סימון טובין על פי החקיקה הצרכנית, הוראות סימון המופיעות בתקנים) נוכל לפשט ולומר כך: אם מדובר בחקיקה ישראלית (על פי רוב, יבוא טובין לישראל), הרי שהבחינה תיעשה לפי הדין הישראלי. אם מדובר בחקיקה זרה (יבוא למדינות זרות) יהיה צריך לבדוק את הדרישה לפי הדין במדינת היעד.
 
מקרה מיוחד: סימון טובין ביבוא לארה"ב
 
ארה"ב, כמעט בודדה בעולם בענין זה, דורשת כי כל מוצר המיובא אליה (והמיוצר בה) ישא כיתוב המציין את מקור הטובין (MADE IN .....). הדרישה מופיעה בהוראות חוק פדרליות ובתקנות מפורטות. בהחלט אפשרי, שמוצר ישראלי מסויים יהיה חייב בסימון בכיתוב MADE IN ISRAEL על אף שהמוצר אינו זכאי להקלת מכס בעת היבוא לארה"ב. למרבה השמחה, התסבוכת כאן פחות גדולה, שכן אותו קריטריון המופיע בכללי המקור של ההסכם עם ארה"ב – שהמוצר יעבור שינוי מהותי בישראל – הוא הקריטריון הקובע את ארץ המקור לענין הסימון MADE IN. אם כך, מדוע כתבנו שיתכן שמוצר מסויים יהיה חייב בסימון בכיתוב MADE IN ISRAEL על אף שהוא אינו זכאי להקלת מכס בעת היבוא לארה"ב? כי יתכן שלאותו מוצר לא ניתן ערך מוסף מקומי של 35% לכל הפחות. למען האמת, סוגית הסימון בעת היבוא לארה"ב היא סוגיה נכבדת, ואנו נרחיב עליה את הדיבור באחת ההזדמנויות הקרובות.
 
 פתרונות פרקטיים
 
אנו מניחים שהצלחנו לשכנע אתכם שמדובר בענין מורכב ומסובך. לעיתים מתגבשים פתרונות פרקטיים המצליחים לעקוף את התסבוכת. למשל, המוצר שלנו לא עומד בכללי המקור שבהסכם עם האיחוד האירופי, כי כל מה שנעשה בישראל הוא הרכבה פשוטה ואריזה, אבל אנו בכל זאת רוצים לציין זיקה ישראלית למוצר. לכתוב MADE IN ISRAEL לא נוכל, אבל נוכל לציין, למשל, ASSEMBLED IN ISRAEL או PACKED IN ISRAEL. אולי זה יספק את הקונה שלנו (באירופה, למשל, אין חובה גורפת של סימון מקור המוצרים על גבי המוצרים בעת היבוא, אלא במקרים ספציפיים).
 
פתרונות כאלו אינם מספקים מענה הולם בכל המקרים. אולם בכל מקרה, אין ספק שפתרונות מסוג כזה, גם אם הינם חלקיים, עדיפים עשרות מונים על הצהרות כוזבות אודות מקור המוצרים, העלולות להוות עבירה פלילית ולגרום גם להחרמת הטובין.

לראש העמוד