מיסים כו/6 (דצמבר 2012) א-94
מאת
עו"ד גיל נדל ; עו"ד עומר וגנר
בעלי עסקים רבים מקיימים קשרי מסחר עם ספקים זרים בחו"ל ‑ כיבואנים או יצואנים. בין הבולטים שבהם ניתן להזכיר ספקים או לקוחות מן המזרח הרחוק, מדרום אמריקה, מן האיחוד האירופי ומארה"ב.
על מנת להקל על חיי המסחר בשני הכיוונים, החליטה מדינת ישראל לחתום על הסכמי סחר חופשי עם מדינות רבות, כאשר ההטבה המרכזית שבהן היא מתן פטור או הפחתה של המכס המוטל על מוצרים בסחר בין המדינות.
בין הסכמי הסחר עליהם חתומה המדינה, ניתן לציין את ההסכם עם האיחוד האירופי, מדינות אפט"א (איסלנד, נורבגיה, שווייץ וליכטנשטיין), קנדה, מכסיקו, טורקיה, ירדן, מדינות המרקוסור (ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי ואורוגוואי).
א. תמצית הסכם הסחר עם ארה"ב וכללי המקור
הסכם סחר חופשי מרכזי עליו חתומה ישראל ובו נדון במסגרת רשימה זו, הינו הסכם הסחר החופשי בין ישראל לארה"ב[1]. ככלל, ההסכם מעניק פטור ממכס/הקלת מכס על מוצרים שמקורם בשתי המדינות.
ואיך ניתן לדעת, האם מוצר מסוים הינו מוצר מקור ישראלי או אמריקאי?
כללי המקור שבהסכם עם ארה"ב, במבט ראשוני, הינם פשוטים יותר מהכללים מול האיחוד האירופי[2], שכן מדובר בכללים אחידים החלים על כל המוצרים, ללא הבדל בין מוצר למוצר. לפי כללים אלו, על מנת שמוצר יוגדר כמוצר מקורי ישראלי/אמריקאי לצורך הקלת מכס, עליו לעמוד בשלושה תנאים מצטברים:
· עליו להיות מושג בשלמותו בשטח ישראל או ארה"ב ולחילופין, בהנחה שהוא מכיל חומרי גלם זרים, עליו לעבור "שינוי מהותי" בשטחן של ישראל או ארה"ב[3].
· עליו להיות מיובא במישרין מישראל לארה"ב או להיפך[4].
· הערך המוסף שנצבר במוצר בשטחן של ישראל או ארה"ב, הכולל את ערך החומרים המקוריים וערך העבודה, חייב להיות לכל הפחות 35% משווי המוצר הסופי[5].
התנאי של "שינוי מהותי"
תנאי זה דורש, כי מוצר המכיל חומרי גלם זרים (שאינם ישראליים או אמריקאיים), יעבור בישראל או בארה"ב תהליך עיבוד כה משמעותי, שייחשב כיוצר "שינוי מהותי" (substantial transformation). מדובר בתהליך המשנה את שמו, תכונותיו ושימושו של המוצר, שמתבצע בשטח ישראל או בשטח ארה"ב באופן ברור, לעומת המוצר שממנו החל תהליך העיבוד[6].
ברבות השנים, התפתחו גם מבחני עזר לבחינת השאלה, האם התקיים שינוי מהותי, אם לאו, ובין היתר:
· השינוי הפיזי בחומר או בטובין;
· הזמן והכסף שהושקעו בתהליך הייצור;
· מידת המורכבות של תהליך הייצור;
· רמת המיומנות והטכנולוגיה שנדרשה בתהליך הייצור;
· הערך שנוסף לשווי החומר או הטובין לאחר התהליך.
בעניין זה אין כלל ברזל, ורשויות המכס בארה"ב, לדוגמה, נוהגות לבחון כל מקרה לגופו, על פי עובדות המקרה, תוך הסתמכות במידת הצורך על החלטות מכס קודמות או על פסקי‑דין שניתנו בארה"ב.
כלל ה"שינוי המהותי" אינו דורש בהכרח שינוי סיווג לצורכי מכס, אך אם מתבצע שינוי סיווג בין חומר הגלם לבין המוצר הסופי, הדבר עשוי לחזק את הטענה, כי התבצע שינוי מהותי.
לדוגמה, במקרה שבו בוצעו פעולות של זיכוך וטיהור של שמנים, מיצים, סוכר גולמי, דבש וכו', נקבע שלא מדובר בשינוי מהותי, וכך גם ביחס לפירמוט של דיסקים ריקים. לעומת זאת, התקנת תוכנה על דיסק נקבעה כיוצרת שינוי מהותי, משום שהיא הופכת מדיה ריקה ובלתי קריאה למדיה בעלת תוכן, שניתן לעשות בה שימוש במחשב. בנוסף, חיבור מרכיבים כמו טרנזיסטורים, נגדים, קבלים, דיודות וכו' למעגל חשמלי, נחשב כיוצר שינוי מהותי.
ההסכם, כאמור, אינו מפרט במידה מספקת מה ייחשב כשינוי מהותי, ובכך הוא יוצר פתח לפרשנות רחבה.
יחד עם זאת, ההסכם קובע באופן שלילי, מה בוודאות לא ייחשב כשינוי מהותי: מוצרים שעברו תהליכי הרכבה או אריזה פשוטים, או ערבוב פשוט במים או בתמצית אחרת, שאינה משנה מהותית את תכונות המוצר - אלו לא ייחשבו כיוצרים שינוי מהותי[7].
מדובר בכלל מקביל אך לא זהה ל"פעולות הבלתי מספיקות" הקבוע בהסכמי סחר אחרים של ישראל, כגון הסכם הסחר עם האיחוד האירופי, אלא ששם, אותו כלל מפורט יותר וקובע, לדוגמה, כי הפעולות שלהלן לא יוכלו להעניק מעמד של מקור: שימור במהלך ההובלה והאחסנה, פירוק והרכבה של אריזות, שטיפה, ניקוי, הסרת אבק, גיהוץ טקסטילים, פעולות צביעה והברקה פשוטות, קילוף והוצאת גלעינים או קליפה של פירות, אגוזים וירקות, ניפוי, סינון, מיון, מילוי של בקבוקים, הדבקת תוויות, ערבוב פשוט של מוצרים, שחיטת בעלי חיים[8].
הובלה במישרין
בעניין זה קובע ההסכם, כי על הטובין להיות משוגרים במישרין משטחי ישראל לארה"ב או להיפך, וכאשר הם מצויים בשטחה של מדינה שלישית, עליהם להישאר בפיקוח רשות המכס של אותה מדינה[9].
ערך מוסף מקומי של 35%
כלל נוסף מחייב ערך מוסף מקומי (בישראל או בארה"ב) של 35% משווי המוצר לצורכי המכס.
הקלה מסוימת ניתנת בכך שההסכם מאפשר לקחת בחשבון, במסגרת העלויות ה"ישראליות", עד 15% עלויות אמריקאיות, או להיפך[10]. כלומר, נניח כי מחירו הסופי של מוצר שיוצר בישראל הוא 100. מתוכו, עלות חומר הגלם שמקורו בישראל ועלויות העבודה הינן 20, ועלות חומר הגלם שמקורו בארה"ב הינה 15. במצב כזה, יכול היצרן הישראלי "לצבור" את עלות חומר הגלם שמקורו בארה"ב, כאילו היה חומר גלם שמקורו בישראל, על מנת לנסות ולעמוד בדרישת הערך המוסף המקומי של 35% משווי המוצר הסופי.
בעניין זה נציין, כי קיים שוני בין שווי המוצר לצורכי מכס בישראל לעומת שווי המוצר לצורכי מכס בארה"ב. הערך לצורכי המכס בישראל הינו CIF, כלומר ערךהסחורה על פי חשבון הספק, כולל הובלה וביטוח (Cost, Insurance & Freight); בארה"ב, לעומת זאת, הערך לצורכי מכס הינו FOB(Free On Board), כלומר כולל הובלה עד לנמל היצוא בלבד, ללא הובלה ימית/אווירית או ביטוח (כלומר, ערך נמוך מ- CIF).
שוני זה עשוי היה להביא לעיוותים בסחר בין המדינות אך ידוע לנו, כי רשות המכס בישראל הודיעה בשיחות בלתי רשמיות, כי לצורך תחשיב ה‑35% האמורים, היא תהיה מוכנה לקחת בחשבון ערך FOBכשם שנהוג בארה"ב.
בתוך הערך המוסף המקומי, יכולים לבוא בחשבון מרכיבי יצור ישירים: עלות ישירה של חומר גלם מקורי, שכר עבודה של עובדי ייצור ופיתוח, בקרת איכות, עובדי מחסן. כמו כן, עלויות תקורה, כגון: גז, חשמל, מים, קירור, הנוגעות לחלק הייצורי, וכן ארנונה בגין שכירת המבנה שבו מתבצע הייצור, הוצאות מחקר ופיתוח, תבניות דגמים וכלים שבהם נעשה שימוש בתהליך הייצור, עלויות אריזה, ביטוח מבנה ומכונות, ועוד[11].
מנגד, עלויות שלא ניתן לקחת בחשבון בתחשיב ערך מוסף מקומי הן הוצאות הנהלה וכלליות, הוצאות פרסום ושיווק, הוצאות מכירה, משכורות אנשי מכירות, רווח בגין מכירת המוצר, הובלה של המוצר סופי ליעדו, ביטוח מעסיקים וביטוח אחריות מוצר[12].
שינוי מהותי כפול (לצורך עמידה בתנאי ה‑35%)
שינוי מהותי כפול (double substantial transformation)מתרחש כאשר חומר הגלם עובר בישראל או בארה"ב לפחות שני תהליכי ייצור, אשר משנים אותו מחומר גלם גולמי לחומר גלם במצב ביניים, ולאחר מכן למוצר סופי.
במצב כזה, ככל שחומר הגלם הגולמי עובר תהליך של שינוי מהותי על מנת להפוך לחומר גלם במצב ביניים, אזי מוצר הביניים יכול להיחשב כמוצר מקור במלואו (100%), לצורך חישוב הערך המוסף המקומי של 35%, במוצר הסופי.
לדוגמה, נניח כי בד גולמי שמקורו בסין, נגזר בישראל לחלקים, וכי תהליך זה של גזירה לחלקים נחשב כשינוי מהותי. לאחר מכן, חלקי הבד נתפרים בישראל כדי ליצור את הבגדים המוגמרים. אם נניח שגם תהליך התפירה של החלקים יוצר שינוי מהותי נוסף בין מצב הביניים למוצר הסופי, הרי שבמצב כזה הבדים הגזורים (מוצר הביניים) עשויים להיחשב כמוצרי מקור ישראליים בשיעור 100%, לצורך בדיקת עמידת המוצר הסופי בתנאי הערך המוסף המקומי של 35%.
ב. השימוש בתעודת מקור
הפרוצדורה על פי הסכם הסחר קובעת, כי על מנת ליהנות מהטבת המכס, יש להגיש תעודת מקור לרשות המכס של המדינה המייבאת.
הסכם הסחר עצמו מפרט את הכללים להגשת תעודת המקור:
"כל המצרכים שיוכנסו לפי הסכם זה יתועדו בתעודה, שדוגמא הימנה נתונה במוסף לנספח זה, חתומה בידי היצואן, אשר תושלם בהתאם לכללים המפורשים בתעודה. התעודה תכלול מידע מספיק כדי לזהות את המצרכים המתוארים בתעודה כמצרכים שייוצאו והצהרה באשר לאחוז הערך שהוסף בתוך אותו צד, וכי המצרכים ממלאים אחר הדרישות לעניין ארץ המקור המפורטות בהסכם זה. התעודה תוגש לרשויות המכס של הצד המייבא בהתאם לתקנותיו הפנימיות."[13]
בהתאם להסכם הסחר, וביחס ליבוא מארה"ב לישראל, קבע הדין בישראל, כי על היבואן הישראלי להגיש לרשויות המכס בישראל את תעודת המקור במעמד היבוא עצמו ולא יאוחר מכך[14].
הגורם אשר חותם על תעודת המקור הוא היצואן (הישראלי או האמריקאי), ותעודה זו אינה מקבלת מראש את אישור רשויות המכס במדינה המייצאת.
במקרים בהם היצואן הוא גם היצרן, עליו להצהיר על כך בתעודת המקור.
כאשר היצואן אינו היצרן, עליו לצרף לתעודה אישור מאת היצרן, ובמקרים בהם אין אפשרות לקבל את אישור היצרן - על היצואן לקבל אישור נוטריוני לתעודה[15].
האם קיימת אפשרות שגורמים אחרים בסחר הבינלאומי מלבד היצואן יחתמו על תעודת המקור בעת היצוא, כמו למשל המשלח הבינלאומי (freight forwarder)? התשובה הינה מורכבת ותלויה בהסדר הפרטני ‑ אם קיים ‑ בין היצואן לבין המשלח בעניין הסמכתו של האחרון לחתום על התעודה בשם היצואן.
ג. הליך אימות מקור בדיעבד
בזמן אמת, נדרש היבואן בישראל, כאמור, להגיש תעודת מקור המוכיחה, כי מדובר במוצרי מקור אמריקאים. בדרך כלל, רשות המכס בישראל אינה בודקת את תעודת המקור בזמן זה, שכן אין בידיה כלים מספקים לבחינת נכונות ההצהרה, והמשלוח משוחרר ללא תשלום מכס.
יחד עם זאת, באופן דומה להסכמי סחר אחרים של מדינת ישראל, גם על פי הסכם הסחר עם ארצות הברית ניתן לבצע הליך של אימות בדיעבד למקור שהוצהר בזמן אמת, אף שאין בהסכם זה פרוצדורה מוגדרת להליך של אימות.
ההסכם עם ארצות הברית, מכיוון שאינו כולל מנגנון אימות מפורט, מאפשר למעשה לרשות המכס בארה"ב או בישראל (לפי העניין) לדרוש מהגורם שעל שמו הוצא רשימון היבוא לספק נתונים התומכים בהצהרה המופיעה בתעודת המקור, כלומר ‑
האם התבצע שינוי מהותי בשטח המדינה המייצאת, האם המוצר מכיל לפחות 35% ערך מוסף מקומי (התנאי של הובלה במישרין הוא הפשוט ביותר לבדיקה ולכן, בדרך כלל, אינו מעורר שאלות). ההסכם גם אינו מחייב שמירת מסמכים לזמן מסוים, בשונה מהסכמים אחרים.
במצב כזה, בו מתבצע הליך של אימות, והיבואן נדרש לספק מידע המאמת את מקור הטובין, לעיתים הוא יעמוד בפני שוקת שבורה. אם משום שהספק ממנו רכש את הטובין פשט את הרגל, או שקשרי המסחר ביניהם כבר לא מתקיימים, והספק יבחר שלא לשתף פעולה עם ההליך.
הליך של אימות דורש שיתוף פעולה מלא מיצואן הטובין בחו"ל, אשר נדרש, לעיתים שנים רבות לאחר הליך היצוא, להגיש ראיות ולהוכיח את מקור הטובין.
במצב כזה, ובהנחה שהיבואן לא יזכה לשיתוף פעולה מלא מהיצואן, לא יוכל היבואן, ככל הנראה, להוכיח את מקור הטובין משום שהוא, כידוע, אינו היצרן, והמידע אודות הייצור, חומרי הגלם וכו', מצוי בדרך כלל בידיעה בלעדית של היצרן.
בדרך כלל, כאשר אין שיתוף פעולה מצד היצואן, מכיוון שהיצואן פשט את הרגל, למשל, נוהגת המדינה המייבאת לדרוש גרעון מכס בטענה, כי המקור לא אומת. לדעתנו, אף שהסכם הסחר לכאורה עומד לצידה של המדינה המייבאת, מדובר במצב בלתי הוגן, שכן ידיו של היבואן במצב כזה כבולות והוא אינו יכול להוכיח את המקור, מסיבות שאינן בשליטתו.
בארצות הברית התפתחו כללים למצבים מעין אלו, מתוך מטרה שלא לסגור לחלוטין את השער בפני יבואנים[16].
על פי הכללים, במצבים שבהם לא ניתן לקבל את המידע עקב נסיבות שהן מעבר לשליטתו של היבואן, כמו למשל פשיטת רגל של הספק, אובדן קשר עימו, העלמת מסמכים וכו', ולפני שרשות המכס בארה"ב תכריע בדבר מקור הטובין, עליה לקחת בחשבון נסיבות שונות, וביניהן:
1. האם כבר התקבלה החלטת מכס קודמת לגבי אותו המוצר העומד לדיון ומאותו היצואן;
2. האם רשויות המכס בדקו בעבר את המוצרים של אותו יצואן;
3. האם מבקר חיצוני של היצואן אישר את תעודות המקור;
4. האם היצואן נקט בכל האמצעים הדרושים כדי להבטיח את נכונות ההצהרה;
5. האם לרשות המכס בארה"ב יש גישה לנתונים חלקיים מהם ניתן ללמוד ממי רכש היצואן את המוצרים/חומרי הגלם;
6. האם היצואן, היצרן או כל גורם אחר רלוונטי מוכן לשאת בהוצאות הדרושות על מנת לסייע לרשות המכס לקבל מידע מדויק יותר אודות המקור.
כללים אלה נועדו להגן על היבואן והם מחייבים את רשות המכס לבצע בדיקות שונות בטרם תכריע באופן סופי בדבר מקור הטובין.
בישראל, לעומת זאת, למיטב ידיעתנו, אין כללים הנוגעים לשיקול הדעת שעל המכס להפעיל בעת דרישת גרעון בגין פסילת מקור, וסמכות המכס לדרוש גרעון נובעת מחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח‑1968, הקובע באופן פשטני, כי:
"נישום יהא חייב בתשלום חסר אם נדרש לעשות כן תוך התקופה הקובעת."[17]
כאשר "חסר" מוגדר בחוק כ: "מס עקיף שלא שולם, או שהוחזר בטעות, כולו או מקצתו"[18], וכולל מכס, בלו, מס קניה, מס בולים או היטל לפי תקנות שעת חירום (תשלומי חובה), תשי"ח‑1958.
לדעתנו, ראוי היה שהמחוקק בישראל ייתן דעתו לסוגיה זו ויקבע כללים ברורים לגבי דרישת גרעון מכס במצבים שונים, לרבות במצב של פסילת מקור טובין.
למותר לציין, כי כאשר מתבצע הליך של אימות, שבסופו קובעת רשות המכס של המדינה המייבאת כי המקור לא הוכח, נדרש היבואן לשלם גרעון מכס לעיתים בסכומים גבוהים מאד, שככל הנראה לא נלקחו בחשבון בעת מכירת המוצרים.
ד. מה יוכל היבואן לעשות במצב שכזה?
נציין, כי בתוספת להסכם הסחר עם ארה"ב נקבע, כי במצב בו נחשד כי הטובין אינם עומדים בכללי המקור, יש להציע ליבואן לשלם את המיסים עד לסיום הבדיקה תמורת חתימה על התחייבות. להלן נוסח הסעיף[19]:
"במקרים בהם קיים חשד סביר כי הטובין אינם עונים על כללי המקור, יוצע ליבואן לשלם את מלוא המיסים עד לקבלת תוצאות בדיקה של מקור הטובין. מובהר בזה כי ההצעה לתשלום מלוא המיסים תחול רק על טובין שאינם מיועדים לתפיסה או חילוט. יבואן שיסכים לשלם את המיסים כאמור לעיל יחתום על הודעה כדלקמן:
"ידוע לי כי סכום המיסים ששולם על ידי ביום _______ הוא בגדר "חסר" כמשמעותו בחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח‑1968, ובהסכמתי לשלמו אני מוותר על כל תביעה לפי סעיף 3 לחוק האמור.""
ברצוננו להדגיש, כי אותו סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים, שעל תביעה לפיו מוותר היבואן בעצם חתימתו, מאפשר, בנסיבות מסוימות, לקבל פטור מגרעון מכס, אם היבואן עומד בשלושה תנאים מצטברים, ובהם אי‑מסירת ידיעות לא נכונות, אי‑ידיעה או אי-יכולת לדעת על הגרעון, ומכירת הטובין ללא התחשבות במס ששולם בחסר[20].
דרישה כזו, לפיה על היבואן לוותר מראש על טענה לפי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים, הינה לדעתנו בלתי‑הוגנת, שכן ייתכנו בהחלט מקרים בהם לא יוכח מקור הטובין, אך היבואן נהג בתום לב, לא ידע שיידרש הגרעון, נקט בכל האמצעים הדרושים לוודא את המקור, ולא תמחר את המכס הנוסף בעת מכירת המוצר.
אלא שבית המשפט העליון צמצם במידה מסוימת את האפשרות להסתמך על סעיף 3 לחוק מסים עקיפים בעת פסילת תעודת מקור[21].
לכן, צעד נבון יותר מבחינת היבואן הישראלי יהיה לדרוש מראש, בחוזה בינו לבין היצואן מארה"ב, הוספת סעיף הקובע, כי היצואן יתחייב לשמור הוכחות בדבר המקור האמריקאי למשך שנים רבות, וכי הוא מתחייב להציגן לרשויות המכס במקרה של הליך אימות, גם אם קשרי המסחר בין הצדדים כבר לא מתקיימים.
עוד ניתן לקבוע, כי במקרה של הפרת סעיף זה, או במקרה בו למרות שיתוף הפעולה, לא יצליח היצואן האמריקאי להוכיח את מקור הטובין, יתחייב הוא לשפות את היבואן הישראלי בגין כל ההוצאות שנגרמו לו בישראל, לרבות תשלומי המכס הנוספים, אלא שבמקרה כזה - אם יסרב היצואן לעשות זאת, ככל הנראה יידרש היבואן לתבוע אותו בבית משפט במדינתו, מה גם שסעיף כזה לא יסייע ליבואן במקרה שהיצואן פשט את הרגל.
[1]. כתבי אמנה 972, כרך 28, עמ' 381; פרסום באתר משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה באינטרנט:
http://www.tamas.gov.il/NR/exeres/82B9DDBF‑EF8F‑4E3A‑81DA‑CFDFD344BB8F.htm.
[2]. לפירוט בנושא כללי המקור באיחוד האירופי, ראו ברשימה קודמת: "פטור ממכס באמצעות תעודות מקור ‑ הסיכונים, והדרך להימנע מהם", מיסים כו/5 (אוקטובר 2012) א‑72.
[3]. סעיף 1(a)ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב:
"That article is wholly the growth, product, or manufacture of a party or is a new or different article of commerce that has been grown, produced, or manufactured in a Party";
[4]. סעיף 1(b)ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב:
That article is imported directly from one Party into the other Party""
[5]. סעיף 1c)) ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב:
"The sum of (i) the cost or value of the materials produced in the exporting Party, plus (ii) the direct costs of processing operations performed in the exporting Party is not less than 35 percent of the appraised value of the article at the time it is entered into the other Party".
[6]. סעיף 4 ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב:
"For the purposes of this Agreement, "country of origin" requires that an article or material, not wholly the growth, product, or manufacture, of a Party, be substantially transformed into a new and different article of commerce, having a new name, character, or use, distinct from the article or material from which it was so transformed".
[7]. סעיף 2 ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב:
"No article shall be considered a new or different article of commerce under this Agreement and no material shall be eligible for inclusion as domestic content under this Agreement by virtue of having merely undergone (1) simple combining or packaging operations or (2) mere dilution with water or with another substance that does not materially alter the characteristics of the article or material".
[8]. סעיף 7 לפרוטוקול 4 להסכם הסחר שבין ישראל לאיחוד האירופי, כתבי אמנה 1304, כרך 44.
[9]. סעיף 8 ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב.
[10]. סעיף 5 ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב:
"For purposes of determining the 35 percent domestic content requirement under this Agreement, the cost or value of materials which are used in the production of an article in one Party, and which are products of the other Party, may be counted in an amount up to 15 percent of the appraised value of the article. Such materials must in fact be products of the importing Party under the country of origin criteria set forth in this Agreement".
[11]. סעיף 7 ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב קובע, כי עלויות שיש להביא בחשבון במסגרת בדיקת הערך המוסף המקומי, הן:
"all actual labor costs involved in the growth, production, manufacture, or assembly, of the specific article, including fringe benefits, on‑the‑job training, and the cost of engineering, supervisory, quality control, and similar personnel";
"dies, molds, tooling and depreciation on machinery and equipmentwhich are allocable to the specific article";
"research, development, design, engineering, and blueprint costs insofar as they are allocable to the specific article; and "costs of inspecting and testing the specific article."
[12]. סעיף 7 ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב קובע, כי עלויות שאין להביא בחשבון במסגרת בדיקת הערך המוסף המקומי, הן:
"profit; and general expenses of doing business which are either not allocable to the specific article or are not related to the growth, production, manufacture, or assembly, of the article, such as administrative salaries, casualty and liability insurance, advertising, and salesmen's salaries, commissions, or expenses".
[13]. סעיף 9 ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב.
[14]. סעיף 14(ב)(2) לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ב‑2012.
[15]. התוספת ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב הקובעת, כי נוסח הצהרת היצרן צריך להיות כדלקמן:
"The undersigned hereby declares that the goods listed in this invoice were produced in the United States of America and they comply with the origin requirements specified for those goods in the U.S.‑Israel Free Trade Agreement for goods exported to Israel"
[16]. הכללים קבועים בחקיקה האמריקאית: 19 CFR 181 App. Section 15, וכותרת הסעיף הינה:
"Inability to provide sufficient information".
[17]. סעיף 2 לחוק מסים עקיפים.
[18]. סעיף 1 לחוק מסים עקיפים.
[19]. סעיף 5 לתוספת ל‑Annex 3להסכם הסחר עם ארה"ב.
[20]. לפירוט אודות שלושת תנאי סעיף חוק מסים עקיפים, ראו רשימתנו: "חוק מסים עקיפים ‑ על תלאות המבקש החזר או פטור ממס", "מיסים" כה/3 (יוני 2011) א‑50.
[21]. ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 22.12.10, "מיסים" כה/1 (פברואר 2011) ה‑125.
עדכוני מכס ורגולציה
